נעלמה, הלכה לה.

החדר חשוך, רק מנורה קטנה של אור מאירה את החדר, היא שוכבת במיטה, חיוורת מראש עד כף רגל, מכוסה בשמיכה מקושטת בפרחים.
"את בסדר?" שואל, שם את ידו על מצחה החיוור, מלטף אותה, שנייה לפניי שהיא מתה.
"כן.." ענתה והשתעלה, ראשה קירח והיא לבנה כסיד, נאבקת כדיי לחיות.
"אני לא רוצה שתלכי לי" אמר והוריד את כף ידו ממצחה החיוור.
"גם אני לא" ענתה ועייניה נעצמו, היא פקחה אותן בכוח, קירות החדר היו לבנים ונקיים, הסדין היה מסודר ונקי, אך אי אפשר לראות זו כי החדר חצי חשוך.
"עדן?" שאל, ברגע זה שפתייה של הנערה החולה נהיו חיוורות, היא החווירה ומצבה קשה.
"כן?" ענתה בתשישות, כאב לה, עייניה חשכו מלפניי שבוע ששמעה כי היא לא תוכל לשרוד יותר משבוע.
"בבקשה תגידי שאת בסדר.." אמר בעצב, ברגע זה עייניה נעצמו לגמריי.

הזמן חלף, חלף באיטיות, בשבילו דקות קצרות הן כמו שנים ארוכות, הוא יוצא החוצה, כול האנשים בחוץ לבושים בבגדים כהים, בוכים ומתאבלים על אהובתו, שביינתים נחה לה מנוחת עולמים בתוך הארון הקטן והמקושט בפרחים, הוא לא יודע מה לומר, הוא פשוט פורץ בבכי בלתי נשלט, הוא ידע, היא פשוט נעלמה, הלכה לה.