נעלי בלט

החלום הישן נמצא עדיין בתוך המגירה. אני מוציאה אותו מידי פעם, מודדת, עולה על קצות האצבעות, מסתובבת, מתמתחת, זזה לפי המוזיקה, ואז כאילו כלום, הוא חוזר חזרה ונשכח שם לעוד הרבה זמן.
המצב הבריאותי שלי לא מאפשר לי להמשיך. למעשה, אני יודעת שמאז ומתמיד לא יכולתי להמשיך, עוד מהרגע הראשון. ידעתי שאם אני אגיד לרופאה שלי מה הסיבה לאישור היא לא תיתן לי אחד כזה, אבל טכנית, אם אני לא אגיד לה מה הסיבה האמתית…
תמיד הייתי מאלה שרצו משהו, נלחמו, בכו, ולבסוף השיגו את מבוקשם. שום דבר לא היה שווה לאושר שחוויתי במהלך השיעורים.
עד שהוא נגמר.
הרוב התחיל בגלל היום ההוא של הנפילה. אמנם הכאבים חזרו לי כמה ימים לפני, אבל זה היה אימון פשוט של אחד התרגילים הקלים, אז הנחתי שלא תהיה בעיה.
אז חשבתי.
משום מה הגוף איבד איזון ונפל אחורה -שלא כמתוכנן- על הגב. בלי מזרון. הכאב היה כל כך חד עד שהרגשתי אותו בכל נשימה.
קמתי לאט, חוליה אחר חוליה ונעמדתי. אף אחד לא שם לב. יופי.
אמרתי למורה שאני לא מרגישה טוב והלכתי הביתה.
זה היה השיעור האחרון. לא חזרתי מאז.
וויתרתי. הנעליים חזרו לארון, וגם הבגדים, והחישוק, והסרט התכול. הכל אוחסן במקום שבו לא אוכל לראות אותם.
הכל ננטש והוסתר.
מתישהו במהלך השנים הבנתי שזה לא הוגן. כל אחד הולך אחרי החלום שלו, אז הגיע הזמן שגם אני.
ככה לאט לאט הכל יצא החוצה, נוקה, נמדד, זה שוב ליחס. בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שמתי לב שאולי אני כבר לא בחוג, אבל זה לא אומר שאני לא בכושר, ששכחתי הכל. הצעדים ליוו אותי בכל פעם, אני פשוט לא שמתי לב.