נעליים

כבר כמה שנים שהיא מגיעה לפינה הזאת. מדי יום, בארבע אחרי הצהריים, היא נשרכת בצעדים כושלים ובגב כפוף ומתיישבת כשגבה נשען על קיר התחנה המרכזית החדשה. יושבת בראש מורכן ומושיטה יד חסרת שלוש אצבעות. מבטה מופנה לרצפה. בשעות אחר הצהריים התחנה הומה נעליים. נעליים גבוהות לצד נעלי ספורט מבריקות, נעלי עקב אדומות, כפכפים שנקנו בשוק הקרוב ליד נעלי פלטפורמה בגובה של חמישה עשר סנטימטר. נעליים חדשות מצוחצחות ונעלי בית מרופטות. נעליים רצות, איטיות, צועדות במרץ או משתרכות לאיטן. מפעם לפעם נעצר זוג נעליים, ועל הרצפה לידה מתגלגל מטבע קטן. היא אף פעם לא מרימה את מבטה כדי לראות מי הזורק. בשתי אצבעות אוספת את המטבע ומשלשלת לכיס.
היא לא סופרת את הכסף. יודעת בדיוק כמה מטבעות צריך בשביל מנה, וכשהיא אוספת דיה, היא קמה – בלי להרים מבט ויוצאת לאיטה לכיוון מגרש החניה הסמוך.
זוג נעלי ספורט כחולות נעצר בדיוק מולה. החרטומים מופנים אליה. כיוון הנעליים מפריע לזרימה השוטפת שעל המדרכה. היא מרימה את עיניה לאט לאט. לנעליים מחוברות רגלים, גוף נשי ופנים של אישה בגיל העמידה. הפנים מוכרים. זו שכנה שלה לשעבר שהכירה אותה בימים טובים ורחוקים. האישה רוכנת אליה ומגישה לה עוגת שמרים ושקית טרופית.
"מה שלומך גלית?" היא שואלת בחביבות. מנסה ליצור קשר עין. "יש לך איפה לישון הלילה? ולהתקלח?"
גלית לוקחת את העוגה והמיץ ומורידה את ראשה לכיוון המדרכה.
"את צריכה עוד משהו?" הקול שמעל לנעלי הספורט נשמע שנית.
"אני צריכה שתלכי. את מסתירה אותי מהנעליים".