נס רפואי

שנולדה הייתה ללא רוח חיים. כך סיפרו לה, היא הרי לא באמת הייתה שם כדי לזכור. שנים שהגדירו
אותה כנס רפואי ועד שהפסיקו להתעסק בזה, עברו להתעסק במגרעותיה.
באופן סימבולי קראו לה נסיה, אבל היא שנאה את שמה ולא הבינה איך אירוע חיובי כל כך הסתיים במיתוג כל כך גרוע.
היא נזכרת איך בילדותה הייתה התרגשות רבה סביבה כשהייתה מצליחה להעמיד את הקובייה המשולשת מעל זו המרובעת בזמן שהייתה בונה מגדל, מרכיבה לבד פאזל או מחברת מספר חתיכות של לגו יחד. הם היו רוכנים מעליה, בוחנים, שואלים, ממלמלים תפילות ללא מילים, היא הייתה רק מזהה את השפתיים זזות בקצב מהיר, תולה בהם עיניים שואלות וגדולות ומקווה לא לאכזב.
כשלא היו שמים לב, הייתה עוצמת עיניים ומדמיינת עצמה עפה. חושבת שאולי ניסים רפואיים יכולים לעוף גם אם אין להם כנפיים, שאולי להיות נס רפואי זה אוטומטית מזכה בכוחות על טבעיים שרק מחכים להתגלות. מאז הפעם ההיא שהם תפסו אותה על הגג היא חוזרת ואומרת לעצמה שלניסים אסור לחלום, אלא רק סתם לחיות, שכן אם יקרה משהו לנס, מה יקרה לאמונה בניסים, וזה לא משהו שהייתה רוצה לקחת על עצמה. מספיק לה להסתובב בעולם עם השם נסיה.
בכל בוקר שהייתה קמה, עוד לפני שהייתה שוטפת פנים או מצחצחת שיניים, הייתה מציצה דרך חור המנעול של דלת חדרה כדי להשקיף על דלת חדרם של הוריה. אם הייתה סגורה, הייתה יוצאת על קצות אצבעותיה מחדרה, יורדת בשקט לסלון ורוקדת. הריקוד היה הכי קרוב ללעוף עבורה וסיפק לה רגעים קסומים של רוגע ותחושות שבהתחלה חשבה שרק ניסים חשים.
היא ידעה שאם אחרים ייראו אותה רוקדת יחשבו שהנה נמצא החלק במוח אליו לא הגיע חמצן בזמן לידתה או שהשתבשה עליה דעתה וימהרו לקחת אותה לעוד סבב בדיקות מתיש אצל ד"ר דובון, לכן העדיפה לעשות זאת בלי שאף אחד שם לב.
אל ד"ר דובון לא אהבה ללכת, לא בגלל שהוא לא היה נחמד, אלא בגלל שהמבט החושש בעיני אמה והכבוי בעיני אביה בכל פעם שהיו מגיעים, היה מעורר בה פחד משתק שמא הפעם חששותיהם מוצדקים ועומד לקרות לה משהו נוראי. דובון כלל לא היה שמו האמיתי של הדוקטור, זה היה כינוי שהדביקה לו בגלל שכל פעם שהלכו לשם הייתה מקבלת מהוריה דובון קטן. על כל דובון הייתה שמה מדבקה קטנה עליה כתבה את תאריך הביקור וכך הייתה מסדרת אותם על פי חודשי השנה במדף מיוחד בחדרה. היו פעמים שהייתה מסתכלת בדובונים ושואלת את עצמה איזה אוסף היה לה לולא הייתה נס רפואי, אבל מיד הייתה מתנערת ומזכירה לעצמה שלניסים אסור לחלום וגם תהיות על "מה אם…" נופלות בקטגוריה הזו, של חלומות.