נסערת

הרגע האהוב עליי ביום, הוא רגע לאחר שאני מתעוררת, כאשר אני לא זוכרת מי אני או מה קרה ביום לפני כן, כאשר זה פשוט אני והשמש שקרניה מסתננות אל החדר, כאשר הכל פשוט ונחמד.
אך הרגע הבא, בו אני נזכרת כי הוא זרק אותי אתמול בלילה, וכי הלכתי להשתכר, הוא הגרוע ביותר בחיי.
אני יודעת שאני לא אתעורר במיטתי, ושאני לא רוצה לדעת מי שוכב במיטה לידי, אך לצערי, אני צריכה להבין איפה הבגדים שלי, ואיך אני מגיעה מכאן לתחנת הרכבת הקרובה.
"התעוררת?" קולו לוחש באוזני עוד לפני שאני מספיקה לפקוח את עיניי ואני רוצה לקלל אותו על כך שלא נתן לי עוד מספר דקות להחליט מה בדיוק אני אומרת לו.
"תקשיב," אני מתחילה לומר, אך אין לי מושג איך אני אסיים את המשפט הזה."אני בטוחה שאתמול היה מדהים, אבל אני צריכה ללכת." אני אומרת, אך נראה שהוא לא הבין את הרמז.
"אתה יכול להסתובב? אני צריכה להחליף בגדים."אני אומרת לאחר שנייה ויוצאת מן המיטה רק כאשר הוא מסתובב בגבו אליי, מצחקק בשקט.
אני חייבת לומר, אם היינו מפגשים בכל מקום אחר, ולא במיטה שלו לאחר לילה של שכרות, הייתי מוכנה לצאת איתו, להמשיך לאנשהו, הוא נראה כמו בחור נחמד אך הנסיבות הרסו את הכל.
"אתה יודע איפה השמלה שלי?" אני שואלת אותו, והשאלה שלי מעוררת מחדש את צחוקו, וכאשר אני מסתובבת אליו, אני קולטת אותו מרים אותה באוויר.
אני עולה בזריזות על המיטה, תופסת את השמלה ואני כבר ליד הדלת, לפני שהוא מספיק להבין אפילו מה קרה.
"היי," הוא כבר לא שכב בגבו אליי, אלא ישב על המיטה, פניו אל הדלת."את בסדר?" השאלה שלו מערערת אותי מעט, ואני מוצאת את עצמי פשוט עומדת שם ממצמצת, לוקח לי רגע להבין מה הוא אומר בכלל, משום שאיש לא שאל אותי זאת כבר שנים, ואני לא יכולה להבין למה דווקא הוא, היה זה ששאל אותה אחרי כל הזמן הזה.
"כן, למה שאני לא אהיה?" אני עונה בסופו של דבר, אם לומר את האמת, אני לא בטוחה שהייתי צריכה לעשות על השאלה הזו בכלל, בעיקר משום שאני אמורה להיות כבר ברחוב מחפשת תחנת רכבת או אוטובוס או כל דבר שיביא אותי הביתה.
"כי אתמול היית נסערת." הוא אומר, ועיני מביעות דאגה אמיתית, או לפחות כך אני מניחה משום שאני לא טובה בזיהוי רגשות שאני מעולם לא חוויתי.
"תגדיר נסערת." אני אמרת והא מושך בכתפיו, לא יודע בדיוק מה לומר, או שפשוט לא רוצה להסגיר דבר אשר הוא חושב שיגרום לי להרגיש לא בנוח.
"רגע," הוא אומר שנייה לאחר שאני פותחת את הדלת."אולי תישארי לארוחת בוקר?" עצם העובדה שהוא שאל גורמת לי לפרוץ בצחוק.
"אולי מתישהו." אני אומרת, וחייכת אליו, הוא נחמד, אך אני יודעת שאני כנראה לא אראה אותו שוב, לפחות לא בכוונה.
אני יוצאת מהדלת, ואז נזכרת ששכחתי משהו.
"איפה תחנת הרכבת הקרובה?" אני שואלת, חיוך מבויש על פניי והפעם זה תורו לצחוק.
"אני אגיד לך," הוא אומר וקם מהמיטה."אבל רק אם תישארי לארוחת בוקר." היה לו חיוך כובש, מהסוג שחייבים לחייך אליו בחזרה.
הבטתי בו לשנייה, והבנתי שזה לא יהיה כל-כך גרוע לאכול איתו, מה גם שאני גוועת ברעב, ושאם אני לא אוכל עכשיו, אני אוכל רק בבית, ואלוהים יודע מתי אני אגיע לשם.
"אם אני נשארת, אתה תצטרך ללוות אותי לשם."