נסיכת מאה השנים

מתוך מאה גלקסיות, מתוך מאה מערכות שמש, מתוך מאה כוכבים, מתוך מאה יבשות, מתוך מאה מדינות, מתוך מאה ערים, מתוך מאה אנשים, נבחרתי אני להיות מספר מאה.
בעולם בו אני חיה מאה מייצג כל כך הרבה דברים. הוא מייצג את החיים, המתים, השמש והירח, היעוד, המסע. מאה מייצג שלמות, אבל האם אני מושלמת?
הבטתי במראה בודדה מתוך מאה מראות והבטתי בהשתקפות אחת מתוך בבואות. הבטתי בעיני הצהובות כשמש, בשיערי הלבן כירח, עורי החיוור כעור המתים ושפתיי האדומות כדם. לא הרגשתי יפה, הרגשתי מוזרה. לכולם יש שיער ירוק, צהוב, לפעמים גם כחול או סגול, ורק שלי איבד כל פיגמנט של צבע. תפסתי בשיערה אחת מתוך מאה שיערות, ובצבע אחד מתוך מאה הצבעים שנפרשו לפניי, וצבעתי אותה בירוק, צבע השיער הכי נפוץ פה.
נכנסתי לחדרי שהיה אחד ממאה חדרים, פתחתי ארון אחד ממאה ארונות ובחרתי בשמלה אחת ממאה שמלות. הייתה זו שמלה הצבועה במאה צבעים, ומעוטרת במאה פרחים. זו השמלה היחידה שעדיין לא לבשתי מתוך כל מאת שמלותיי.
לקחתי מברשת שיער מתוך מאה מברשות והברשתי את שיערי, וכשסיימתי איפרתי את פניי.
"הגבירה, מחכים לך בחצר."
אמר משרת אחד מתוך מאה משרתיי. הוא קד קידה קלה, אחת מתוך מאה קידות, ויצא החוצה. גלגלתי את עיני, הוא היה משרת פחדן וביישן, כל כך פחדן שברח ליפני שעניתי. יצאתי מדלת מתוך מאה דלתות, אל תוך מרפסת גבוהה מתוך מאה מרפסת, ועמדתי אל מול מאה אזרחים שהביטו אליי בציפייה.
"תושבי קנטום (מאה בלטינית), מתוך מאת היקומים, מתוך מאה הגלקסיות, וממאה מערכות שמש, ממאה כוכבים, ממאת היבשות ומתוך מאת המדינות, מתוך מאה ערים נבחרה העיר שלנו להיות העיר המאה, העיר הבירה. ומתוך מאת האזרחים של העיר קנטום, נבחרתי אני לפתוח את טקס מאה השנים. בהצלחה במאת השנים הבאות."
מאה מחיאות כפיים מכל איש הדהדו ברחבי חצר המלכות. ואני, אני רק בכיתי, כי ידעתי שעכשיו הכל יגמר. אני מספר מאה, ובסוף היום, כשכבר לא יהיה מאה, אני אעלם איתו.