נמשים

תמיד אהבתי את הנמשים שעל אפה.
הם היו כמפה המכוונת אותי.
כמובן שהיא שנאה אותם, גלל שהיא רצתה עור צח ונקי מפגמים.
אני לא יודע איך אפשר להחשיב את דברים המופלאים הללו כפגמים.
הם היו חלק בלתי נפרד ממנה ואהבתי את זה.
הנמשים היו הדבר הראשון שהבחנתי בו בה.
לא בצחוק המתגלגל, או בעיניים הירוקות הגדולות, אפילו לא בחיוך הכובש.
הבחנתי באותן נקודות קטנות המפוזרות על פניה.
הם הזכירו לי את השמיים, משום שהיו כמיליון כוכבים הפרושים על פני השמיים שלי.
אני כמעט בטוח שאני יכול להגיד לכם בדיוק לאין כול אחד מנמשיה שייך, אפילו מתוך שינה.
אני לא בטוח למה אהבתי אותם בהתחלה, אבל עכשיו, אני אוהב אותם פשוט כי אני אוהב כול חלק בה.