נמאס לי להרגיש

"פשוט נמאס לי להרגיש, אתה יודע?"
אני אומרת אל שפורפרת הטלפון, יודעת איך זה יסתיים.
חשבתי על זה במשך זמן רב כול-כך, שדבר לא יכול להתנהל בדרך אחרת.
"אני לא חושב שאת מרגישה משהו" הוא אמר, ואני מחכה לשורת המחץ.
לבדיחה הפרטית שלנו.
"טוב, חוץ מצורך להציק לי" הינה הוא, הינה המשפט לו אני מחכה בכול שיחה.
הדבר היחיד שגורם לי לצחוק לאחרונה.
ונכון, שנמאס לי להרגיש, אבל את האהבה שלי אליו לעולם לא ימאס לי להרגיש,
לא חשוב כמה כאב היא תביא איתה.
חבל רק שזה יסתיים בקרוב.
"טוב, אני צריך ללכת, נדבר. ותזכרי, אני אוהב אותך" הוא אמר.
וכרגיל, הוא נוהג על פי כול ספר פסיכולוגי שהוא קרא אי-פעם,
דואג להזכיר לי שיש מישהו שאוהב אותי ושאני חשובה למישהו.
"גם אני אותך" אני עונה, ומצטערת על העובדה שאני לא יכולה
לענות על השאלה שלא נשאלה.
מצטערת שאני לא יכולה להגיד שאני אהיה שם לענות לטלפון בפעם הבא.
השיחה התנתקה ואני חוזרת לבהות בחפצים על השולחן מולי.
אני חוזרת להביט בכול התרופות, הכדורים ובכול החפצים החדים שיכולתי למצוא.
אני לא ממש בטוחה למה התקשרי אליו, אולי כיוויתי שקולו יגרום לי להחרט,
כפי שעשה מיליוני פעמים בעבר.
אך הפעם זה לא קרה, נראה שעכשיו אני באמת פגומה ללא תקנה.
אני לא ממש בטוחה מה אני אמורה לעשות עכשיו,
אבל אני מניחה שאתחיל עם הכדורים ואמשיך משם.