ניסים

היום עברתי ברחוב שלך, ליד הבניין שלך ושביל הגישה זעק לי,
המדרגות המובילות אל הלובי התחננו בפניי, קראו לי, שאדרוך עליהן רק עוד פעם אחת,
ואני התבוננתי עליהן בעצב.
והעצים, הם התכופפו לכבודי, הרוח שרקה לי, צמררה את גבי, העבירה בי תחושת קור מוכרת.
הזיכרונות החלו להשתולל במוחי, לא רחמו עליי, לא חסו על נפשי השבורה כל כך ולרגע לבי החסיר שוב פעימה.
נשענתי על גדר האבן ונתתי לעצמי לנדוד במחשבותיי.
אתה היית כל מה שהייתי צריכה.
אני השתוקקתי להיפתח אלייך, לספר לך הכל,
לחוות איתך, להיות חבוקה בזרועותייך החזקות כל כך,
אני זוכרת כמה השתוקקתי להעביר את ידי בשיער החום- בהיר שלך,
אני זוכרת איך עייני השקד שלך שטפו אותי, איך שליבך קרא לי, ואיך שהשכל שלך כבש אותי.
אתה לעולם לא תדע, כמה רציתי לספור כל נמש בפנייך, להכיר כל נקודת חן בגופך, כמה רציתי לקבל את ליבך, שתהיה שלי, רק רציתי להחזיק את הראש שלך בין ידיי, להדביק את מצחי למצחך ולנשום אותך. לדעת שאתה שלי.
אתה חקוק בליבי, בנישמתי ובמוחי לעד.