נטשת אותי

"היי." הקול הזה כל כך מוכר, אבל אני יודעת שזה לא יכול להיות הוא שאין מצב שזה הוא, אך כאשר הסתובבתי, גליתי שטעיתי, משום שהוא עמד מולי כולו עור ועצמות, אבל עדיין בחיים.
"מה אתה עושה פה?" המילים מחליקות מפי לפני שאני מבינה זאת, אני אמורה להיות מאושרת שהוא פה, אבל האמת היא, שהמרירות והזעם גוברים על אותו אושר רגעי ותופסים פיקוד על מעשיי.
"חיפשתי אחרייך, את יודעת." הוא אומר ומתקרב אליי, מניח את ידו על לחיי ומביט בי בעיני התכלת ההן, אלו שתמיד בוהות אל תוך נשמתי ותמיד שמחתי לתת לו לעשות זאת, אך הפעם שערי נשמתי היו סגורים בחוזקה כנגדן, והוא נפגע מכך, יכולתי לראות זאת על פניו.
"אתה נטשת אותי." אני אומרת, קולי מריר ואני זזה במהירות, כאילו היד שלו מכאיבה לי. אני לא יכולה להביט בעיניו, אני לא רוצה לראות את הסליחה והרחמים בהם, אני יודעת שאכנע ברגע שאביט לתוכן.
"אתה נטשת אותי למות," אני ממשיכה, השקט שלו מדרבן אותי משום מה."מהיפותרמיה, ואולי מדימום, האל יודע שנמאס לי לתהות." אני מסיימת, משום מה, אני מרגישה כל-כך מרוקנת למרות שהיום רק התחיל, אלוהים, כמה הייתי רוצה להיות בכל מקום אחר.
אני שונאת אותו, אתם יודעים, פעם חשבתי שאני אהיה בסדר לגמרי לבדי, כי מעולם לא היה לי איש מעולם. הייתי יתומה לא רצויה עם בעיות התנהגות, מה שלא כל-כך עזר לי להכיר אנשים, אבל זה לא הפריע לי, משום שלא ידעתי מה אני מפסידה, ואז הוא הגיע, האביר על האופנוע השחור, הוא לא נתן לי להגיד לו, והוא מילא חלל שלא ידעתי שיש בתוכי, הייתי בטוחה שאנחנו נהיה ביחד לנצח, למרות שידעתי שאין דבר כזה נצח במיוחד לא בגיל שלנו, ידעתי שזה לא יימשך הרבה ושהסוף יגיע בסופו של דבר, אך לא חשבתי שזה ייגמר בדרך ההיא.
"אני מצטער." הוא אומר קולו כמעט ולא נשמע ואני לא יכולה של לצחוק, הוא מתכווץ כאשר הוא שומע את צחוקי, כנראה כי זה הדבר המריר ביותר ששמעתם בחייכם.
"זה לא חשוב." אני אומרת אך לא מצליחה להפסיק לצחוק, אני חושבת שזה התחליף שלי לבכי, הצחוק העצוב והמריר הזה, אבל אולי זה טוב, מעולם לא הייתי אחת מהבחורות ההן שיודעות לבכות, הפנים שלי תמיד התנפחו והמסקרה שלי תמיד נמרחה לי על כל הפנים.
"סליחה?" הוא לא מבין, הוא פשוט לא מבין את זה, אבל אני מניחה שהוא לא ציפה לכך, הוא ציפה להופיע פתאום, ושהכול יסלח לו, ולמי אכפת שיכולתי לא להיות פה בשביל לסלוח לו.
"זה לא חשוב שאתה מצטער, בגלל שאני לא אסלח לך לעולם, והעובדה שאתה פה גורמת לי לשנוא אותך עוד יותר." קולי שטוח, ואני לא רואה סיבה להמשיך בזה, במה שפעם היה נחמד אבל התפוצץ לנו בפנים, או לפחות, לי בפנים כי הוא נראה בסדר לחלוטין.
"אז, פשוט תלך, כי אני חוששת שאם אראה אותך עוד שנייה מיותרת אחת, אני אעשה משהו שאני כנראה לא אתחרט עליו, גם אם זה יהרוס את שארית חיי."