נזכרתי בהכול

הכול נראה לי שונה,אני לא מכירה אף אחד יותר, אני לא מכירה את עצמי.
חודשיים עברו מאז הרגע שבו חיי התהפכו מהקצה לקצה,מתברר שכול חיי נמחקו לי אחריי התאונה הנוראית הזאת.
בהתחלה הרופאים אמרו שזאת תגובה שכיחה בקרב אנשים שעברו טראומה כזאת,אבל מוחי לא הראה לי את עברי,
אני שמעתי עליו מהאנשים שמסביבי.
דיי קשה לנסות להיזכר בדברים עם כל הלחץ הזה שמסביב , לפעמים זה נראה כאילו שהם לוחצים עליי בכוונה כדי שאולי מוחי יישבר וייראה לי את כל חיי שעברו לנגד עיניי אבל הם טועים מוחי עיקש נשאר באותה נקודה ריקה.
אני רואה בכל יום את האכזבה בעיניהם,בכל פעם שהם רואים אותי עיניהם מתמלאות בעצב מהול בשמחה,כנראה שמחים על זה שנשארתי חייה,
אך אני לא הרגשתי חייה,אני הרגשתי שאני נמצאת בעולם שאני לא שייכת עליו.
לא ידעתי כלום על אף אחד נאלצתי להתמודד עם פרצופים זרים מאוכזבים בכל יום.
אך האדם שקשה לי יותר מכול לראות אותו מאוכזב ועצוב זה הוא, מי שכנראה היה פעם האדם הכי חשוב בחיי ואני הייתי שלו.
לפי מה שהוא אמר לי אני והוא היינו חברים במשך שלוש שנים,זאת תקופה ארוכה אבל ממנה אני לא זוכרת דבר.
בכל יום הוא הביא לי תמונה חדשה של שנינו.
בכל פעם זה או ששנינו מתנשקים או סתם מחייכים אחד לשני.
בתמונה היה נראה הוא ולידו אני אבל הרגשתי שזה אדם זר היו לנו אותם פנים,שיער וגוף אבל אני של פעם זאת לא האני של היום עכשיו אני לא חושבת שהדברים שהייתי רוצה לעשות פעם הם הדברים שאני רוצה לעשות היום.
האדם שרצה לעשות את כל זה כבר לא קיים יותר.
אני כל כך רוצה להיזכר בחיי כדי שכל האכזבות שמסביבי והריקנות שבליבי ייעלמו.
לילה אחד כאשר עוד כולם יישנו אני הייתי עוד ערה זה קרה,הזכרונות הגיעו אליי בשלל צבעים ורגשות.
נזכרתי במשפחתי בחבריי וגם בחבר שלי,
אני נזכרתי באיפה שהייתה הנשיקה הראשונה שלנו,הדייט הראשון שלנו, בהכול.
הרגשתי אהבה אליו אבל עדיין הייתי קצת מבולבלת.
לכן הרמתי את הטלפון שלי ורשמתי לו הודעה בעלת שניי מילים.
"נזכרתי בהכול."
והלכתי לישון מאושרת מהריקנות שנעלמה מליבי והתחלפה בשמחה ואהבה.