נורמה מקוללת

אין כמו ללכת ברחוב ובכל פעם מחדש להתפעל מכל המבטים שמופנים אליי, אבל כמובן שלי זה לא מזיז, וכמובן שאחרי שמבטיי עם הזרים ברחוב מצטלבים, אני מחייכת אליהם או זורקת להם הערה על זה ש"אני יודעת שאני יפה, אבל כמה אפשר להסתכל עליי?" וממשיכה בהליכה אצילית, עם לא מעט ביטחון ושמה זין על כולם.
כשיוצא לי ללכת למקומות ציבוריים לא מעט אנשים מפנים את המקום בשבילי ומתייחסים אליי בכבוד, ואני שואלת למה? במה אני שונה מכולם? למה לא להמשיך להתנהג כמו ישראלי ממוצע שחושב רק על עצמו ודואג רק לתחת של עצמו?
וכשאני הולכת במקומות שמכירים אותי או יודעים פחות או יותר מי אני, התגובות הן שונות, כי אם במקומות שלא מכירים אותי מתייחסים אליי כמו לבן אדם חולה שהוא על ערש דווי, במקומות שמכירים אותי בדרך כלל מופתעים ומודהמים מהשינוי הכל כך לא משמעותי הזה, הכל כך שולי הזה, שעושה את כל ההבדל.
אז אני שואלת, האם זה הופך אותי לפחות נשית? לפחות נחשקת? לפחות נערצת? כי כל הדברים שציינתי כרגע מושפעים מסטראוטיפים שונים הטמועים בנו כחברה.
אז לא, ממש לא. אני לא מרגישה פחות נחשקת, אפילו לא קצת, אפילו לא טיפה. להפך, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי ככה.
אז כן, בשונה משאר הבנות אני לא סובלת מהדבר ההבלי הזה שנקרא יום שיער רע ואין לי את הבעיה הזו של שיער שמנוני או יבש שצורך ומצריך הרבה קרמים. וכשנושבת הרוח הוא לא ממש מתבדר. אבל ההרגשה היא אותה הרגשה, וכמובן שיש תחליף לדבר הזה שצומח וגדל גם ככה כל הזמן על הראש בין אם ארצה ובין אם לא.
אז זאת מי שאני, וככה בחרתי לחיות – אישה נשית וגאה בלי אף שערה על הראש.