נורית ואני

כשהייתי בן שלוש, הייתה לי חברה, שהייתה החברה הכי טובה שלי בכל העולם. קראו לה נורית.
בגיל 3, לא היה הרבה הבדל בין חברה לחבר, ולא הבנתי למה כל המבוגרים חשבו שזה מוזר שאני מעדיף לשחק איתה מאשר עם הבנים. זאת תמימות שאני נורא מתגעגע אליה.- באמת באמת לא הבנתי מה נראה להם מוזר.
גם כשגדלנו, והינו בני איזה 6-7 ככה, יענו בתחילת בית ספר, אני ודניאל המשכנו להיות החברים הכי טובים. הייתי ילד מאוד תמים.- כשחברי לכיתה התחילו להתגודד בהפסקות מסביב לתמונות של דוגמניות במגזיני אופנה ( כיתה ד'-ה' נראה לי), אני רק אז התחלתי לשאול את עצמי אם נורית היא בת או בן. באמת.- אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל העניין הזה פשוט לא הטריד אותי עד אז (והלווי ולא היה מטריד אותי עד היום). ידעתי שנורית ואני חברים הכי טובים, ושום דבר מעבר לזה לא היה חשוב.
הי כשהיינו ממש קטנים, אז גם אם היו אומרים לי- "תגיד- אתה יודע שנורית היא בת, כן?", הייתי מושך בכתפיים וחוזר לשחק איתה. כי למילה "בת", למען האמת, לא הייתה בכלל משמעות בעיניי. כשאתה בן 3, אין באמת הבדל בין בנים לבנות.- ילדים וילדות אלה פשוט מילים נרדפות.- רק מבוגרים רואים את ההבדל…
אבל בכיתה ה', פתאום המילים האלה התחילו לגדל לעצמן תוכן, וגדר בלתי נראית התחילה לצמוח ביננו: אני לבשתי ג'ינס, והיא לבשה חצאית, אני הסתפרתי, והיא גדלה שיער, אני הלכתי לשחק כדורגל, והיא הלכה לחוג בלט. הגדר הלכה וגדלה, וכבר לא באמת היה לי נעים עם נורית כמו פעם. היא התחילה להתאפר וללכת עם תכשיטים, ומיום ליום היא נראתה פחות ופחות כמו נורית שהכרתי ואהבתי, ויותר כמו בת.- כמו ילדה. המילה פתאום הלכה והתנפחה מתוכן, עד שהיא הפכה למשהו ענק שניצב ביני ובין נורית, וחסם את המעבר ביננו.
הגדר הפכה לחומה, ביום שבו נורית הפכה מילדה לבחורה:
זה היה בכיתה ז'. היא עוד ישבה לידי בכיתה, למרות שכבר לא כל כך היה לנו על מה לדבר. היה שיעור היסטוריה או משהו כזה, ואני רק הייתי עסוק בלהסתכל על הפנים המאופרות שלה, ולנסות למצוא שם משהו מהחברה הכי טובה שלי שהיא פעם הייתה. פתאום היא הפסיקה לכתוב, והפנים שלה נהיו מופתעות ומבוהלות.
היא הסתכלה לרגע עלי, ואז נורא הסמיקה, וניסתה לעשות את הבעת הפנים שלה כאילו שכלום לא קרה. אבל ראיתי בבירור שהיא מבוהלת.
היא קמה בלי להגיד לי כלום, וביקשה מהמורה אישור לצאת לשירותים.
זה היה היום שבוא איבדתי את נורית באופן סופי…

מאז עברו איזה 10 שנים. נורית היא כבר אישה, ואני כבר גבר. אין לנו כמעט שום נושא לשיחה, ואף אחד מאיתנו כבר לא אוהב לשחק בבוץ…
הזדיינו פעם. לקראת סוף יב'. חשבתי שאולי עם העירום והאינטימיות אני יוכל למצוא שם את החברה שלי מגיל 3. אבל זה לא הצליח. המושג "בחורה" נכנס לה חזק לשכל, והיא המשיכה לשחק את הדמות הזאת גם אחרי שהיא הורידה את השמלה ואת החזיה (להלן התחפושת).
זה היה הערב הכי עצוב בחיים שלי. חיכיתי שהיא תגמור, כי חשבתי שאולי לרגע היא תאבד ריכוז ותחזור להיות באמת היא. אבל כשהיא גמרה, ולשנייה אחת בודדה איבדה שליטה על עצמה, ויצאה מכל התפקידים והדמויות והתחפושות שהחברה העמיסה עליה, הסתכלתי לה בעיניים, וראיתי שריק שם לגמרי. אין נורית.
הסתכלתי מיד אחרי זה על עצמי, וראיתי שהזין שלי עומד. וראיתי שהוא עומד לבד, ושהוא בכלל לא צריך אותי.
אחרי זה בכיתי, והאישה הדליקה סיגריה ואמרה לי שאני תינוק הומו.
אני מתגעגע לנורית.