נוצות לבנות

הוא היה היחיד במינו.
מאז שנולד רק נרדף, בידי אנשים צרי מוחין, שקראו לו בן השטן.
בשל כנפיו לבנות והמרהיבות.
בתור ילד הוא ברח, והתחבא. הוא לא הבין למה כולם כל כך שונאים אותו.
שהוא גדל הוא הבין,
הוא הבין שאנשים כל כך מפחדים ממשהו חדש ושונה.
שהוא גדל הוא התייצב מול העולם ופשוט זעק חזק ככל יכולתו.
בתקווה שמישהו יבין את מצוקתו,
אך לרוע המזל הוא בחר בתקופה לא נכונה להיוולד בה, תקופה חשוכה וכואבת.
הם רק ניסו לגרש אותו חזרה לגיהינום ולתופת שממנה הוא בא.
עיניו היו כמערבולת של תכלת ואפור.
שערו נצץ בגוונים זהובים.
הוא היה יצור כה יפיפה, אך אף אחד לא הצליח לראות מעבר לשוני.
הוא היה אדם כה טוב, אך אף אחת לא יכלה לגלות את זה.
הוא ברח לשממה מרוב פחד, הוא חשב ששם יהיה מוגן.
אך הם עקבו אחריו.
הם צדו אותו.

הוא לקח עוד כיסא ותחב אותו מתחת לדלת, שישה גברים ניסו לפרוץ אותה מהצד השני, "זה לא יחזיק הרבה זמן…" הוא אמר לעצמו בדאגה ועלה לקומת הגג של הבניין הקטן שהוא מכנה ביתו. ברגע שהוא פתח את הדלת על הגג והתפרץ על רצפת העץ הכהה. כל אדם אחר בכל יום אחר היה עוצר למראה הנוף עוצר הנשימה, הגבעות הירוקות שנמשכו מכאן ועד עולם, רצופות מדי פעם באגמים קטנים ותכולים. במרחק נראים ההרים הכחלחלים שנדמים כלובשי מצנפת לבנה כל אחד בשל קפתם המושלגת. אך הוא רק הביט מטה על האנשים הרבים אשר מנסים לפרוץ לביתו. "צא! צא לכאן תופת בן שטן!" צעק אחד הגברים מההמון, צעקות השתתפות נשמעו מכל עבר. הוא נשם נשימה עמוקה וקפץ מהגג, הוא הרגיש כאבן מושלכת מראש העננים. הרוח הטובה עטפה אותו, כנפיו נפרשו שבריר שנייה לפני שפגע בקרקע, ובבת אחת כיוון תעופתו היה כמעט אנכי כלפי מעלה, הרוח פרעה את שערו הבהיר ואת הנוצות על כנפיו הלבנות. הוא צעק, לא באושר כמו שהיה עלול לחשוב אדם אשר לא מכיר את הסיטואציה, אלא בפחד וכאב. משהו נאחז ברגלו, מבט זריז מטה הראה לו עשרות חבלים וצלצלים נואשים להיאחז בו, הוא ניסה לעוף גבוה יותר אך החבל שלפת את רגלו בחוזקה תבע ממנו לרדת. הוא נופף בכנפיו הגדולות ביאוש שחבלים נוספים נחרכו סביב ידיו ורגליו. את תחושתו ניתן לתאר אך ורק כפחד טהור, הוא הרגיש את שריריו בוגדים בו, את גופו המסרב להתרומם. הוא צרח בכאב נראי שצלצל פילח את כנפו הימנית ומשך אותו כלפי מטה. האבנים שנזרקו עליו כעת החלו פוגעות במטרתן החבולה, נוצות מוכתמות בדם נשרו מטה. למרות שהוא המשיך להיאבק גורלו כבר נחרץ. כעת כבר לא היה ניתן לראות את עורו החלק והזך כשלג מרוב דם חבלות וחבלים. רק פניו נשארו קפואים במסכה של פחד, ופיו היה פעור בצרחה קורעת לב שהשתטח על האדמה, בבת אחת הצרחה הפסיקה, וכל ההמון רץ לעבר הדבר שנהגו לכנות בנו של לוציפר, עיניו היו ריקות מחיים. חזהו החשוף והמדמם לא נע יותר בנשימות מאומצות, אצבעותיו הדקות כבר לא חיפשו במה להיאחז.
הם לא הספיקו להרוג אותו, כי רק הפחד ממה שהם יעשו לו, ואובדן החירות המוחלט שלו היו מספיק כדי להרוג את האדם המסכן הזה. אולי אתם חושבים שכעת אני אספר לכם שהם בכו ימים ולילות על מותו, כי הבינו איזו טעות נוראית עשו. אך ההבנה הזו לא תבוא לעולם. שכן הם שרפו את מה שנשאר מגופו המסכן באותו לילה, שמחו על כך שהצליחו להיפטר מהשד הנוראי.

הם הרגו אותו,
וכל מה שנשאר ממנו היו נוצות לבנות שהתעופפו ברוח בגבעות הירוקות שאהב יותר מכל.
נוצות מוכתמות בדם.