נוצה.

פעם פעם, לפני הרבה מאוד זמן, היו לי כנפיים. פעם פעם, לפני המון המון זמן, הייתה לי מטרה. פעם, הייתם נתקלים בי מרחף מעל המים, נושא על כתפיי את משקל כל האנשים עליהם אני שומר. פעם…
לפני המון שנים, שנים כה רבות שמספרן לא זכור לאף נפש, הייתי בעמדת כוח. פעם…
בעבר, הכנפיים שלי היו עצומות. הן היו בוהקות, מבריקות ולבנות. כל נוצה בכנפיי, הייתי יותר לבנה מהקודמת לה, וכל אחת מן הנוצות הייתה יקרה כמו רעיון חדשני בתוך עדר של אנשים חסרי ייחודיות. כל אחת מן הנוצות שלי סמלה תקווה אחרת, וכולן הבטיחו עתיד טוב יותר.
יום אחד, במעופי מעל עיר מסוימת בזמן מסוים, נוצה נפלה. הנוצה, הצחורה ביותר מבין כל נוצותיי, צנחה לה לאט לאט עד שלבסוף נחתה בתוך שוק הומה אדם, בתוך כיס של אישה.
כעבור זמן מה, הרגשתי בחסרון הנוצה. שחזרתי את מעופי עד שלבסוף הרגשתי את מיקומה. ירדתי העירה, ומצאתי את אותה האישה, בעלת המזל האלוהי הזה שזיכה אותה בפריט היקר ביותר בעולם כולו.
אותה עת, האישה הדליקה את האח בביתה ולא שמה לב לכך שאני עומד בפינת החדר הקטן, אשר היווה מטבח, סלון וחדר שינה גם יחד.
"שלום אשת אדם." פניתי אליה בלי לפתוח את פי. קולי הדהד בחדר, ובה בעת לא נשמע כלל. עצי ההסקה אשר החזיקה נפלו מיד האישה בעוד היא הסתובבה בבהלה.
תווי פניה המשורטטים והמושלמים הביטו בי בתערובת של פחד והפתעה.
"מ-מי אתה?" גמגמה האישה, בעודה גומעת את מראי בעיניה. ניכר היה שמעולם לא ראתה מלאך קודם.
"לא אדם אני, אלא מלאך." קולי הסמכותי שוב הדהד בחדר בשקט מוחלט, בלי שפציתי את שפתיי.
"ומה שמך, אדוני?" שאלה, באותה תערובת רגשות אנושית ומופלאה.
"שמי יקר מפז, ואין האדם מורשה בידיעתו, שכן יהיה זה הסוף לכל." אמרתי בשקט הרועש המאפיין מלאכים.
"ומה רצונך, אדוני?" שאלה ולקולה התגנבה נימת סקרנות קלה, בעוד הפחד החל לחמוק אט-אט מבין אצבעותיה. האישה התקרבה ביראת כבוד, ועמדה במרחק צעד קל ממני, פוכרת את ידיה.
"בכיסך, אשת אדם, מונח החפץ היקר בעולם כולו. הנוצה הגדולה והלבנה ביותר, מבין נוצות כנפיי. רצוני הוא לקבל את רכושי בחזרה, אך כיוון שהוא אצלך, וקיבלת אותו בדרכי יושר, הוא רכושך, נכון לכרגע. היש דבר שתרצי תמורת הנוצה? בחרי כל דבר שיעלה על רוחך, בכל העולם, ומשאלתך תתמלא."
"אדוני, משאלה אחת לי ואותה רק מלאך יוכל למלא. אדוני, אני רוצה אהבה. אני רוצה אהבת אמת, כמו בסיפורים. אני רוצה להרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם. אני רוצה אדם שיוכל למלא את החלל הלא מוסבר שבתוך לבי, ושיוכל להפוך אותי למאושרת, רק בכך שאסתכל עליו."
"אשת אדם, בקשתך היא לקבל דבר השמור למלאכים בלבד. כאשר הבורא יצר את הכל, הוא העדיף את הגזע שלכם בכל דבר ודבר. הוא נתן לכם הכל. הדבר היחידי שהיה שמור למלאכים, בתור פרס תנחומים, על היותנו שניים ליצורים פחותים, הוא אהבת אמת. הנוצה שאת מחזיקה בכיס, מייצגת את התקווה של כל מלאך למצוא את אהבתו האמתית. בכדי למלא את משאלתך, מלאך יאלץ לוותר על כנפיו כדי להיות איתך, שכן אין אדם המסוגל למלא את רצונותייך." קולי הדהד בתוך ראשה של האישה. פנייה נפלו מעט, אך להפתעתי המוחלטת, אשת האדם, שלחה את ידה לכיס ושלפה משם את נוצתי היקרה והגישה לי אותה.
"אדוני, אין לי זכות לבקש ממלאך לעשות דבר שכזה. אם מלאך יאלץ לוותר על כנפיו, רק כדי לאהוב אותי, לא תהיה זו אהבה אמתית, שכן לעד ישמור לי טינה בלבו. הנה לך, הנוצה שלך, אדוני."
הפתעתי הייתה רבה. חייתי שנים רבות, ומעולם לא נתקלתי במחזה כזה. בני האדם, אשר עד היום התנהגו כמו עדר בעל תודעת אחת, הראו סימן לתובנה.
"אשת אדם… זוהי מחווה אשר לא נעשתה כמותה מעולם. ועל כן, משאלתך תתמלא."
אור לבן מילא את החדר כולו. הדים של שקט ורעש התלהמו האחד בשני. כלום והכל הצליבו חרבות, אך בה בעת הכל נשאר דומם לחלוטין, קפוא בזמן. ולפתע – כל זה נגמר.
ניצבתי מול אשת האדם, עירום מכנפיי,
"אשת אדם, שמי כפי שתדעי אותו מהיום והלאה, הנו גבריאל. זכרי אותו ואל תאמרי אותו לנפש חיה. הגי אותו במוחך, לא על שפתייך. הנני שלך, בחיים אלו, עד יומך האחרון, להיות לצדך ולהוקירך. לעד, אהיה שלך, לאהוב, ולכבד. תכליתי היא כבר אינה של מלאך, אלא של אדם שמטרתו היא למלא את משאלתך – לאהוב אותך." אמרתי ונטלתי את ידיה, בעוד הנוצה אשר כעת הייתה לחוצה בין שתי ידינו, התמוססה והפכה לאור.
"אהובי…" לחשה ונשקה לי.

כעבור שנים ארוכות, בהן אשת האדם הזדקנה לה ולבסוף עברה מן העולם, בעודי נשארתי באותה צעירות נצחית ומייגעת, החלטתי לחזור אל העולם, לאחר עידנים של התבודדות שקטה מכל הבריאה.
אינני מלאך. אינני אדם. אני גבריאל. ואני אוהב אותה.