נוסעים לגיהנום

'אוח המירמור…' אני חושב בעצבות בעוד אני מחזיק עוד כוס של קפה בניסיון נואש להישאר ער הלילה. אני לא מאמין שהם נתנו לי לעבוד לילה שוב. כאילו ברצינות, מה יש לדוקטור לעשות בבית החולים בשעות הלילה? זה לא שאחד המטופלים יקום פתאום 'זומבי' ויתחיל לאכול את כל המחלקה. 'אתה שוב רואה יותר מידי סרטים…' נוזף בי הקול שבמוחי. אני מתעלם ממנו וניגש לתחנה, שואל את אחת האחיות אם צריך אותי או שאני יכול ללכת, "אחרי הכל, זה לא יעזור לאף אחד אם יהיה רופא ישנוני במחלקה נכון?" אני אומר לה והיא מסכימה איתי בלת ברירה, בטח גם היא שפוכה מעייפות ורק רוצה לפרוש הביתה לישון –או להשלים שעות שינה, אם לדייק.
אני יוצא מהבניין ומברך את השומר על עבודתו הקשה, ובין היתר גם פולט "לילה טוב" מנומנם. משום מה יש לי הרגשה שהוא לא ישן הרבה זמן, אולי אפילו יותר ממני.
אני נכנס למכונית ומתניע, עובר כמה רחובות עד שאני מגיע לכביש הראשי ונעצר ברמזור האדום. מכונית שחורה עוצרת לידי ואני מביט בחטף אל עבר הנהג, מין מנהג מוזר כזה לראות מי לצידך. אני כמעט נחנק מההפתעה, כשהרמזור מתחלף לו לירוק ואני לוחץ על דוושת הגז בכל הכוח, עף קדימה עם הגרוטאה הישנה שלי.
אני דיי בטוח שלא טעיתי, אלה היו העיניים האדומות ההם.
'אוקי, עכשיו תחשוב בהגיון, אך לדעתך *עיניים* יכולות לנהוג? עזוב, איך *עיניים* יכולות… לרחף בלי פרצוף?!?' דיבר אליי שוב הקול. "אני חושב שאני לא שותה יותר…" מלמלתי לעצמי כשניסיתי למצוא הגיון בדבריו. דרך המראה הקדמית ראיתי שהמכונית נוסעת אחריי. התחלתי להאט, חושב אולי אני יוכל לעקוב אחריה, לראות לאן המכונית מגיעה לבסוף.

השעה כבר נהיית מאוחרת. בהחלט אפשר לומר שהרחקתי לכת מביתי ואין לי שום מושג או השערה לאן היא נוסעת. כבר התחלתי לחשוב שאולי איבדתי אותה באמצע הדרך ואני עוקב בכלל אחרי מכונית של מישהו אחר, אך בדיוק אז – המכונית עצרה.
נעצרתי גם אני, קצת רחוק מהמכונית כדי שהיא לא תראה אותי – כלומר, שמי שנוהג במכונית לא יראה אותי.
עוברות חמש דקות, עשר, עשרים… אני מתחיל לתהות אם באמת נהגה רק רוח מסתורית במכונית או שבכלל אין שם מכונית. אולי אני שוב צריך לגשת לדוקטור קליימן על הזיות יתר…
פתחתי את הדלת והתחלתי לצאת בשקט, מתקדם לעבר המכונית.
מבט לא נחוץ שמאלה הבהיר לי שאנחנו על קצה צוק, אין בכלל עוד לאן להתקדם. הלכתי צעד אחד אחורה והרגשתי שגבי נתקע במשהו קשה, ברזלי. מסתבר שלא שמתי לב בכלל, אך אני כבר עמדתי על הקצה, מאחורי הייתה לה המכונית המסתורית.
והעיניים האדומות ניבטו ממנה.
פלטתי צעקה עמומה. אני יכול להישבע שהיא הדהדה בכל היער שהשתרע מתחת לצוק.
"מה קרההה? אתה מפחד פתאאוםם?" קול ארסי לחשש לעברי בעוד אני רק קופא על מקומי. הייתי בטוח שתצא לי פתאום איזו דמות מפחידה כזאת, ממש כמו אלה מהסרטים, אך הדלת רק נפתחה ונסגרה. לא יצא ממנה שום דבר.
'אולי זו רוח רפאים…'
"נו באממת, דוק'," פנתה לעברי הרוח – או מה שזה לא היה – כבר הצלחת לשכוח אותתי?" אם היא הייתה אמורה להישמע פגועה פה, הרי שהוא הצליח לשים לב לכך. "כבר שכחת מי העניק לךךך את 'הכוח' שלךך?" הדוקטור הרגיש נשימות קרות בפניו, כל כך קרות כאילו שהוא עומד מול המוות עצמו.
נכון, המוות…
"כןכן נערייי, המוותת, איך יכולת לשכוח אותיי?" גיחוך שטני הדהד באוזניו והוא רץ מהר אל עבר המכונית שלו. בדיוק כשהתניע הוא הרגיש גל הדף שדוחף אותו אחורה, אל מעבר לצוק הגבוה, עמוק אל תוך היער. אור לבן אפף אותו ואת המכונית והוא הרגיש שהוא נבלע בעלטה.

כעבור כמה שעות הוא קם, כולו מטושטש ויודע שהיום הוא בטח לא יגיע לעבודה, לא שזה מפריע לו ממש.
"איזה מקום מוזר, אין בו כלום…" מלמל. הוא אכן צדק. לא היה שם כלום, הוא לא הצליח אפילו להבחין בצבע המקום. זה היה הקסם.
הוא ראה ציפור לבנה יושבת לידו והושיט את ידה לעברה. כשהיא הפנתה לעברו הוא נרתע אחורה, לא רק בגלל שעיניה היו אדומות, אלא בגלל דבריה.
"ברוכה הבאה דוקטור, לביתי," היה אפשר לחשוב שחיוך נפרס על פניה.
"לגיהנום."