נדנדת הגינה

עכשיו אני על הנדנדה, מתנדנדת בהנאה. העצים סביב מעיפים עליי עלי. זה לא באשמתם, אלא באשמת הרוח, אבל אני לא האשמתי אף אחד, אז זה בסדר.
השמש החמה ממשיכה לשזף את עורי, כאילו לא קיבלתי את חמימותה מספיק היום…
הכל שליו עכשיו, למרות שלא הייתי מתנגדת לאיזה שיר טוב ברקע.
אני מסתכלת בין חריצי הנדנדה ורואה כפכפים קטנים בצבע ורוד עם הדפס של טינקרבל עליהם. זה היה ממש חמוד בעיני.
זה כאילו הרצון של גופי הוא לישון, אך הרצון של הרוח הוא לעורר אותי, לעשות לי ההפך מרצוני.
אני משנה תנוחה ושוכבת על הנדנדה, כשראשי נח על ידי. יש ציפור שם למעלה, במרומי העץ. אני יכולה לשמוע אותה מצייצת. אולי היא בעצם מדברת עם ילדיה…
אמא יצאה מהחדר הקטן ההוא ואמרה שחברה שלה עוד רגע באה, אז שאני לא יפריע להם.
קיפלתי את רגליי על הנדנדה והנחתי את הקלסר הדק שלי על רגליי. תחבתי את האוזניות לאוזני והמשכתי לכתוב, כאילו כלום. כאילו אני עוד בבית, ליד המחשב שלי…

הו, אם רק היתה לי נדנדה כזו בבית, הייתי יכולה להיות תמיד שלווה. הייתי מבלה בה כל הזמן, אולי אפילו ישנה בה.

הזמן נע לו לאט, במחושב כלפיי, כאילו יודע שאני רוצה רק עוד כמה דקות על הנדנדה…