נגד העולם

"אנג'ל, אל תפריעי לנו, חכי לנו בחוץ. אנחנו מיד נתפנה אלייך." אחי הגדול מייק אמר וסגר אחרי את הדלת. התיישבתי על הנדנדה שבחצר והבטתי בשמיים, צבע תכול מדהים נשקף מולי. אהבתי מאוד את הצבע הזה, הוא היה בדיוק כמו צבע עיניי. חייכתי אל השמיים, שמחתי כל כך שהם לא יכולים לדחות אותי כמו משפחתי.
לשמים היו את הכוכבים, אבל הם כלל לא השוויצו בהם, הם אהבו את כולם באהבה שווה. הם היו שונים לגמרי מההורים שלי, ההורים שלי השוו אותי בלי הפסקה אל אחיי הבוגרים. והם בכלל לא נתנו לי סיכוי להשתוות אליהם.
בחיצוניות הייתי שונה מהם לחלוטין עיניי היו תכולות וצבע שיערי שחור לעומתי צבע השיער של משפחתי היה בלונדיני טבעי והעיניים שלהם היו בצבע אפור מיוחד.
אף פעם לא ניסיתי להדמות אליהם, תמיד רציתי לשמור על הייחודיות שלי אהבתי אותה. שנאתי לראות את המחזרים והמחזרות של מייק ושל ברנדה אחיי הגדולים.
אבי היה מגרש אותם מביתנו ואמי הייתה מצחקקת ואומרת "גם אתה היית פעם כזה לאונרדו." לי לא היו מחזרים. היה לי חבר אחד ויחיד שאתו אני נמצאת בקשר כבר שלוש שנים, אהבתי אותו כל כך. בכל פעם שהיה בא לבקר אותי הוריו ואחיי היו מביטים בו בזלזול, הם חשבו שהוא לא מתאים לי, לא מתאים למעמד שלהם.
אבל אני סירבתי להקשיב להם, נלחמתי בשביל דעותיי, אף פעם לא הסכמתי לדבר כשהכריחו אותי. "אנג'ל," אמי קראה לי שנכנסה אל חצר הבית "מה את עושה כאן בחוץ?" שאלה בחיוך, אך חיוכה היה שונה כאשר היא חייכה אל אחיי הגדולים, היא הייתה נמסה שהייתה מביטה בהם. "נעים לי כאן בחוץ." עניתי בקצרה נהנית מקרני השמש שעוטפות אותי ברוך. "היום משפחת רובינסון באה לבקר אותנו, תלבשי לבוש הולם ותתנהגי אליהם בכבוד. אולי הבן הצעיר שלהם ישים לב אליך." אמרה ונכנסה אל הבית. "אולי הבן הצעיר שלהם ישים לך אליך." חיקיתי את קולה של אמי.
"אנג'לינה!" צעק אבי מהשער "מה?" שאלתי בחוסר עניין "זו הפעם האחרונה שאני שומע אותך מזלזלת באמך!" צעק. "אין בעיה מר לאונרדו," סיננתי "אני רוצה שתקראי לי אבא." אמר "רצון זה דבר טוב." אמרתי וחזרתי להביט בשמיים "אני צריך לשלוח אותך למסגרת שתחנך אותך!" הוא צעק, כרגע אני לומדת בבית ספר פרטי מחוץ לעיר, אך אבי אינו מרוצה מהחינוך שיש בו. או מהציונים שהשגתי בו.
"אנג'ל חמודה," לורה האישה שגידלה אותי ואת האחים שלי קראה לי, היא הייתה כמו סבתא בשבילי, היא הייתה האדם הכי קרוב אלי. קמתי בחיוך מהנדנדה והתקרבתי אל כניסת הבית "מה שלומך?" שאלתי בחיוך "רוזלינה, אמך מבקשת ממך שתתחילי להתארגן. תלכי להתקלח וברגע שתסיימי אני אבוא לארגן אותך." אמרה וחזרה אל הבית. "רוזלינה!" ברנדה צעקה "אני ביקשתי ממך לכבס לי את השמלה הכחולה שלי! והיא לא מכובסת!!!" צעקה וזרקה עליה את השמלה שלה "מה את עושה?!" צעקתי "מה את רוצה?! לכי להתארגן!" ברנדה צעקה ודחפה אותי אל עבר המדרגות "אמא!!!" ברנדה צעקה מייללת בבכי. עליתי במדרגות אל עבר חדרי, ושמעתי מהקומה הראשונה את הצעקות של אמי "ברנדה! תפסיקי להיות כל כך ילדותית!" צעקה "יש לך כל כך הרבה שמלות!" הוסיפה. נכנסתי לחדר שלי ונכנסתי אל חדר האמבטיה שלי, התיישבתי בתוך המים החמים שלורה הכינה לפני מספר דקות קודם לכן. לאחר אמבטיה ארוכה חפפתי את ראשי ושטפתי את גופי, עטפתי את גופי במגבת לבנה גדולה וחזרתי אל החדר שלי. לורה הוציאה מתוך שלוש קופסות שלוש שמלות חדשות, היא סידרה את כולן וחייכה אלי "מה תרצי ללבוש?" שאלה. "אותה," אמרתי והצבעתי על השמלה הכי פשוטה אך היא עדיין יפה, על שמלה שחורה. היא חייכה ועזרה לי ללבוש אותה, היא סירקה את שערי בעדינות וסידרה את שערי לתסרוקת גבוהה.
הבטתי במראה ועיקמתי את אפי "אני לא אוהבת את התסרוקת." אמרתי "אין בעיה." היא אמרה בחיוך ופיזרה את התסרוקת שלי בתוך מספר דקות היא יצרה תסרוקת חדשה, תסרוקת מיוחדת. חייכתי אליה, היא חייכה אלי בחזרה וענדה לי שרשרת זהב. היא ענדה לי זוג עגילי זהב ונתנה לי שלושה צמידי זהב, סידרתי אותם. נעלתי נעלי עקב שחורות ועצמתי את עיניי כדי שלורה תאפר אותי. לאחר כחצי שעה הייתי מוכנה, נעמדתי מול המראה וחייכתי. השמלה פשוטה אבל מדהימה, תכשיטי הזהב הוסיפו המון לשמלה והאיפור הוסיף לפשטות של השמלה. "תודה." אמרתי וחיבקתי את לורה, ירדתי במדרגות ונכנסתי אל הסלון. ברנדה הביטה בי המומה, סרקתי אותה היא לבשה שמלה נפוחה בצבע אפרסק, היא הייתה מאופרת באופן מוגזם והתסרוקת שלה הייתה גבוהה. "וואו," שמעתי את הבן הצעיר ממשפחת רובינסון לחש, התעלמתי ממנו וניגשתי אל חדר האוכל. התיישבתי בשולחן האוכל במקום הקבוע שלי, הבן הצעיר התיישב לידי וחייך אלי. "אני אלכסנדר רובינסון." אמר בחיוך ונשק על ידי, ניגבתי את ידי במפית הוא חייך אלי "את לא חייבת להיות כזו בוטה," אמר "אתה לא יודע מה זה בוטה בשבילי," אמרתי "ועדיף שתעזוב אותי." הוספתי. ברנדה הביטה בנו ברוגז "אלכסנדר, מה שלומך?" שאלה ודחפה את ידה אליו, הוא הביט בי והביט בה בחזרה "בסדר גמור." אמר ונשק לה על הלחי. "הלוואי שתמות." סיננתי בכעס ונעצתי מזלג בעצבנות בעוף שהיה בצלחתי. הארוחה עברה במהירות, עם מספר הנהונים מצדי לבני משפחת רובינסון. "היה לי נעים מאוד לפגוש אותך," אלכסנדר אמר ונשק שוב על ידי "לי לא, ותפסיק לנשק אותי! זה גורם לאנשים למות!" צעקתי "יש לה רעל בידיים." ברנדה לחשה "תסתמי!" צעקתי. "לכי מיד לחדר שלך!" אבי צעק עלי והצביע לכיוון המדרגות, התקדמתי במהירות אל המדרגות ועליתי אותם. "אני מצטער בשמה, אתם יודעים איך זה גיל ההתבגרות." אמר ויכולתי לנחש שעל פניו עולה החיוך הצבוע שעולה בכל פעם שמדבר עלי.
הורדתי את הנעליים שלי והשלכתי אותם על הרצפה, פיזרתי את התסרוקת שלי ונשכבתי בזעם על המיטה שלי. "אני שונאת אתכם!!! הלוואי שתמותו!" צעקתי אל תוך הכרית. עצמתי את עיניי בעוד דמעות רבות זולגות מעיניי. טריקת דלת נשמעה למטה. התקרבתי אל החלון והבטתי במשפחה שלי ובמשפחת רובינסון "אני שונאת אתכם." לחשתי, עצמתי את עיניי רוח קרירה ליטפה את פני. קול חריקה נשמע, ומיד אחר כך 'בום' גדול. פתחתי את עיניי במהירות, המשפחה שלי נעלמה.
חיפשתי אותה בעיניי, משפחתי הייתה תחת גלגליה הגדולים של משאית ענקית.