נאיפה- סיפור דרוזי

בגיל תשעים ושלוש קשה היה להפתיע את נאיפה. הייתה לה שלווה השמורה לכאלו שחוו יותר מדי, אותם יחידים שההיסטוריה היא סיפור חייהם. עיניה שכהו מזוקן ראו הכול אך בבוקר בו שמעה על הכוונה לסגור את מעבר רג'אר בגבול ישראל לבנון משהו נע בליבה. הפעם האחרונה בה עברה בשער זה הייתה הרבה לפני שהוכרזה עצמאות מדינת ישראל, לפני שמלחמות חבקו עולם, זמן בו מעבר בשער דרש תשלום בקשיש לחייל עותומאני שעמד שם על המשמר.
נאיפה נולדה בקיץ 1902, בכפר אל עיון הנמצא בדרום הבקעה הלבנונית על הדרך הראשית בואכה בירות. הכפר הוקם לפני מאות שנים על ידי דרוזים שברחו מאזור המפרץ הערבי לאחר הכיבוש המונגולי. אותו הקיץ היה קיץ לוהט שכמוהו בקעת הלבנון לא ידעה מעודה. קרני שמש חרצו קמטים באדמה, עצים התבקעו וציפורים שינו ממסלולם כדי להתחמק מחלקת ארץ מקוללת זו. כבשים לא משו מצילם הרחב של עצי שיטה, עיזים שחורות התנחלו באסם שנבנה לאחרונה וסרבו לקום מרבצן. איש לא הרהיב עז בנפשו להעיז את הצאן למרעה. שריפות רבות שניצתו חדשים לבקרים כילו את שדות המרעה והשחירו את האדמה. חום גיהינומי הדיר רגלי אורחים מזדמנים ואף מנע מנציגי השלטון מלאסוף את מס הסולטאן כהרגלם מדי חודש בחודשו ביום שלאחר לידת הלבנה.
הזמן נקף. תפילות לא נענו. בהמות התפגרו. אוכל אזל, והנהר שזרם ליד הכפר יבש. מות שלושה ילדים מעומס חום הוביל את ראש החמולה, נאג'י, להחלטה כי יש להעביר את הנשים והילדים צפונה מחוץ לעמק, מעבר לנהר הליטאני האדיר, עד יעבור זעם האל. קול זעקה רמה, נהי ובכי תמרורים נשמע בכל הואדיות באותו בוקר בו משפחות הכפר נקרעו לשניים.
בתחילת ספטמבר נשבר גל החום, רוח קרירה שבה לנשב באל עיון. עבים נקשרו בשמים, גשם החל מטפטף ומרטיב את האדמה הצמאה למים. ביום בו שב הנהר לזרום אוחדו המשפחות לקול מצהלות שמחה. נשים סיפרו לבעליהן על שעבר עליהן בשהותן בצפון ובעלים סיפרו על הזוועות שקרו אותם בחודשים האחרונים. עבודה רבה נכונה לבני הכפר, חיש מהר יצאו הגברים לשדות לקבור את הפגרים שנותרו בשטח והזמינו טורפים ונחילי זבובים. עצי זית ועצי פרי הדר נשתלו, פרות ועיזים שנאנקו תחת כובד החלב שנאגר בדדיהם נחלבו ומזח אבן חדש החל להבנות על גדות הנהר על חורבות מזח העץ הקודם שנשרף בשמש היוקדת.
באותו ערב קבע נאג'י תפילה חגיגית ולאחריה חגגו בני הכפר עד השעות הקטנות. למחרת בבוקר נתבשרו בני הכפר שנאיפה הישישה, שמתחה את קו חייה עד חזרתה לכפר נפטרה במהלך החגיגות. באותה שעה ממש ילדה בתו הקטנה של נאג'י תינוקת שחורת שער יפהפייה שנקראה נאיפה כשם הישישה.
נאג'י שהיה אימאם הכפר שמח שנשמתה של נאיפה הישישה התגלגלה בנאיפה הצעירה ונשארה בכפר. על אף עיסוקיו הרבים הקפיד לבלות זמן לא מבוטל עם נכדתו, תמימותה וצחוקה הנסוך תמידית על פניה החזירוהו שנים רבות אחורה. הולדת נאיפה הזרימה בנאג'י כוחות נעורים והוא החל בבניית מסגד בכפר. ביום חנוכת המסגד עמדה נאיפה לראשונה על רגליה.
שנים חלפו כימים. הרים לבשו ירוק, צהוב, אפור, לבן וחוזר חלילה, עצי הארז האדירים השירו עליהם והצמיחום בחזרה בעוד נאיפה מתבגרת בצל נופי לבנון הבראשיתיים. כל יום שעבר הוסיף ליופייה של נאיפה. גופה התפתח כתווי פסל מעשה ידי אמן מומחה ושחור עיניה הגורגניות הותירו רושם בל ימחה על כל אלו שהסתכלו בהן זמן רב מדי. לא ארך זמן והצעות נישואין החלו לזרום מקרוב ומרחוק אך הוריה סרבו לכולם בטענה שנאיפה אינה מבוגרת דיה.
מדי בוקר הייתה נאיפה מנקה את המסגד ויוצאת עם הצאן למרעה. פעמים הייתה מוליכה את הצאן עד למרגלות מבצר בופור המונמנטלי, שריד צלבני בן אלף שנה, פעמים עד לנהר הליטני. המקום החביב עליה מכל היה מזח האבן סמוך לכפר. מי הנהר לא היו צלולים כבאותו בוקר בו צעקות אחיה העירוה מתרדמתה על מזח האבן הקריר, הוא קרא לה לשוב הביתה. רעד קולו הסגיר כי בבית מצפה לה בשורה. בשובה הביתה ראתה נאיפה אדם זר יושב בסלון עם הוריה ושותה קפה. נאיפה לא הייתה טיפשה והבינה שזהו יומה האחרון בכפר, לפחות כרווקה.
כשנכנסה הוצג לה בעלה. שמו היה היטם ומשפחתו היא חמולת חטיב מהכפר מע'אר הרחוק שלושה ימי רכיבה דרומית מאל עיון. יופיה של נאיפה הגיע עד אליו והוא החליט לבקש את ידה. כאשר היטם רכב לכפר ועבר באותו בוקר בסמוך למזח האבן וראה את נאיפה מנמנמת בזוהרה ידע כי טוב עשה. אביה לא היסס לרגע שכן חמולת חטיב הייתה ידועה ומפורסמת בקרב כל הדרוזים וכל מי שנקשר בקשרי נישואין עם חמולה זו זכה לכבוד רב. היטם היה בחור יפה תואר, גבוה, ובעל לב זהב. לאחר שיחה קצרה בין השניים כבר נשבתה נאיפה בקסמיו ולמדה לעמוד על אופיו. דמעה זלגה מעיניה בבוקר בו נפרדה מכפרה ונופי ילדותה, היטם גילה רגישות רבה לדבר והבטיח לנאיפה שהם יחזרו לבקר.
עם הגיעם למע'אר נערכו חגיגות רבות לרגל החתונה ולא היה אדם בכל הסנג'ק שלא שמע את קולות השמחה. המון רב בא לחלוק כבוד ולשמוח בבשר. בשוך החגיגות פנו היטם ונאיפה לביתם שהיה מבנה הבטון הראשון במע'אר. כעבור שנה חבקו הזוג הצעיר בן זכר.
השנים חלפו, ומטבע הדברים, נאיפה ניתקה כל קשר עם כפר מולדתה. אחת לכמה זמן שמעה בחצי אוזן איזו שמועה על אל עיון. נודע לה שהמסגד המשפחתי נהרס באחת המלחמות, נודע לה על השכנים שנפטרו בשיבה טובה ואלו שלא. כפר מולדתה הלך ונעלם בעוד מע'אר התפתחה ממתחם אוהלים חמולתי לישוב קבע המאכלס אלפי משפחות. לנאיפה והיטם נולדו עשרה ילדים ואלו זיכו אותם במאה נכדים ועשרים ואחד נינים ובני נינים. כשילדיה בגרו הם חצו בתדירות את הגבול שבין ישראל ולבנון למטרות מסחר, נישואין ובילויים. זיק תמידי נדלק בעיני נאיפה בכל פעם שמישהו סיפר על נופי הלבנון אך נאיפה מעולם לא שעתה להפצרות החוזרות ונשנות של בני משפחתה להתלוות לנסיעות אלו.
עם הודעת ממשלת ישראל על כוונתה לסגור את המעבר הפתוח ברג'אר עקשנותה של נאיפה פסקה והיא ניאותה להצטרף למסע ללבנון לראשונה מאז עזיבתה את כפר מולדתה. לנסיעה הצטרף נאג'י, בן זקוניה. בעוברם במחסום הזהירום החיילים שיחזרו תוך יומיים כי בתום מועד זה ייסגר השער לצמיתות. נאיפה חייכה אל החיילים, דור הולך ודור בא ורק צבע המדים משתנה חשבה לעצמה.
נאיפה ביקשה מנאג'י שייקח אותה לאל עיון ולאחר נסיעה של מספר שעות הגיעו לחורבות אל עיון. הנופים נשארו כשהיו אך נאיפה התקשתה לזהות, בינות לגלי האבנים, איפה עמד ביתה המסגד שהייתה מנקה כל בוקר. היא לא זיהתה שום מצבה בבית הקברות המוזנח שהיה בכפר ואפילו מזח האבן נעלם כלא היה. דבר אחד שזכרה היה עץ זית זקן רחב צמרת וגזע, "עץ זה נשתל מספר שעות קודם לידתי" אמרה נאיפה בשקט, "בקיץ הנוראי לפני יותר מתשעים שנה, אני זוכרת כילדה איך הייתי נעמדת ליד העץ ובוחנת מי צומח יותר מהר מבין שנינו". נאג'י הסתכל על אימו ונדמה לו שהוא רואה אותה באור אחר. נאיפה חייכה לעבר נאג'י, התמוגגה מאושר והודתה לו שטרח להביאה לכאן.
החל להחשיך ונאג'י ציין שעליהם למצוא מקום לישון בו. בכפר נותר בית אחד בו שכנה משפחה עלאווית שהגיעה לשם לפני מספר שנים. בני הבית מעולם לא שמעו על נאיפה או על משפחתה. פאדי, אבי המשפחה, הסכים לארח אותם בחפץ לב ונתן להם מקום לישון. למחרת בילו נאיפה ונאג'י בשדות המרעה שליד הכפר. נאיפה שמעולם לא סיפרה לנאג'י על ילדותה נזכרה מחדש בעלומיה. נאג'י שתה בשקיקה כל פריט מידע ונהנה מהאור החדש שקרן בפניה של אימו. "אתה יודע שאני הייתי אחראית על הצאן באל עיון?, הייתי יוצאת כל בוקר בשעה תשע וחצי עם שלוש מאות כבשים, עיזים ותיישים עד שהחשיך. הכרתי כל אחד ואחד מהם. לו אחד היה הולך לאיבוד הייתי מרגישה זאת מיידית" אמרה בגאווה. "איך השתלטת על כולם?" שאל נאג'י, "תאמין לי זה היה לי הרבה יותר קל מלגדל אתכם" צחקה ונאג'י הצטרף לצחוקה.
בהגיע השמש למרומי הרקיע פנו השניים אל עבר הנהר. נאיפה התאמצה להיזכר איפה עמד מזח האבן אך לא היה לו זכר. הם קוששו מעט עצים ובישלו קפה על המדורה שהקימו. לאחר שהמשקה היה מוכן נאיפה פנתה לנאג'י, "אתה יודע שסבא שלך שאתה קרוי על שמו היה ראש הכפר. הוא היה אדם מאוד חשוב ועסוק אך היחידה שתמיד קיבלה ממנו את כל תשומת הלב שלו הייתה אני, נציגי שלטון ואימאמים מכפרים שונים חיכו עד שהוא יסיים לשתות את הקפה בעודי על ברכיו". "אמא" שאל נאג'י, "למה אף פעם לא סיפרת לנו כלום על ילדותך?" נאיפה לגמה לגימה ארוכה מכוסה וענתה "אביך הפך אותי אישה ולקח אותי מכאן על כל המשתמע, מע'אר ניתקה אותי מילדותי לכן לא ראיתי צורך בחיבור קו זה מחדש. לכול יש זמן תחת השמים, זמן לעבר, זמן להווה וזמן לעתיד ".
היומיים עברו מהר, מהר מדי. בבוקר יום חזרתם נכנס נאג'י לחדרה של נאיפה להעירה אך היא כבר חיכתה לו ערה, יושבת על מיטתה ובוהה באוויר. בואי נאכל משהו לפני שנצא, הציע נאג'י, יש לנו דרך ארוכה לפנינו. נאיפה חייכה לנאג'י, "אתה בן טוב" אמרה, "בא שב לידי והרגע, אין צורך בלחץ, מאז היותך תינוק אתה נתון בלחץ. ממי קיבלת את הקוצים האלה בנשמה שלך?" צחקה. "את יודעת שאת הקוצים ירשתי ממך, אבא היה שלו עד נשימתו האחרונה, אם זה היה תלוי בו הוא היה נקבר בכורסא בסלון עם כוס קפה ביד" ענה נאג'י בחיוך.
פרצופה של נאיפה עטה ארשת עצבות עם הזכרת בעלה המנוח. "אני מתגעגעת לאביך, נזכרתי אתמול בפגישתנו הראשונה, המקום הזה מעורר בי המון זיכרונות רחוקים מתוקים. אני מרגישה שסגרתי מעגל, כמעט ושכחתי כמה המקום הזה הוא חלק ממני".
חשש החל נובט אצל נאגי' "אמא לא היית פה יותר משמונים שנה, איך המקום הזה יכול להיות חלק ממך?" סנט בה. "נאג'י מתוק שלי, אני צריכה להסביר לך מה זה אדמה, מה זה מולדת?!", אמרה ברוך, "אי אפשר לבטא זאת במילים. כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן המשפחה שלי קבורה וכאן אני מרגישה בבית. תוכל להסביר לגידם מהי ההרגשה להיות בעל ידיים?". נאיפה נעצרה לרגע, נאנחה והמשיכה "אני מקווה שתוכל להסביר את צעדיי למשפחה"
"להסביר את מה?" נאג'י שאל אך כבר הבין מה עתיד לקרות. נאיפה השתעלה קמעה, "את הישארותי כאן, אני עומדת למות והחלטתי שאני לא חוזרת איתך, אני רוצה להיקבר פה עם אבי, אמי ואחי על אדמתי." נאג'י מיהר להשיב "על מה את מדברת!" הזדעק, "את לא יודעת איפה הם קבורים!, מה עובר עליך". "נאג'י" ענתה, "כאן התחלתי וכאן אסיים, מאז שעזבתי את המקום עם אביך היה זה רק שאלה של זמן עד שאחזור לכאן. מאז שהוא נפטר אין לי מה לחפש במע'אר, אני מלאה בריקנות שנמוגה מאז הגיענו לפה אתמול. חיסרון שהייתי שרויה בו נתמלא, לכאן אני שייכת" השיבה. "אמא, את לא זוכרת איפה גרת!, הכול פה חרב, אין זכר למסגד, למזח, אין לך מושג איפה המשפחה שלך קבורה אם היא בכלל קבורה פה. אמא עזבת את לבנון ואין לך פה כלום. ביתך הוא במע'אר, משפחתך במע'אר – ככה תעזבי אותם? מה איבדת כאן? מי יטפל בך? את כבר לא ילדה קטנה שרועה צאן, שוחה בנהר וחוזרת לעת ערב לישון בבית" אמר נאג'י בקול תקיף אך רועד. נאיפה לא הגיבה, שתקה והמשיכה לבהות בחלון בנוף ההררי. נאג'י הסתכל על אימו בעיניים דומעות והבין שהפור נפל ושלישראל הוא חוזר בגפו. נאג'י השאיר סכום כסף גדול לפאדי וביקש ממנו שיטפל באימו ובבוא הזמן בסידורי הקבורה. בלב נשבר נפרד מהם וחזר לישראל כשפניו אבלות. בדרכו חזרה הדהדו בו דברי אימו על אותם דברים שהם כה פשוטים וברורים שאי אפשר לבטאם במילים. נאג'י חזר למע'אר וסיפר לכולם על מעשי נאיפה והחלטתה. גל הלם היכה את כולם אך ברבות הימים הכעס פינה מקומו להבנה והזעם הפך להערצה.
כעבור מספר חודשים נאג'י קיבל מכתב מפאדי. דודו של פאדי היה קצין בצבא דרום לבנון ובמהלך סיור משותף עם כוחות צה"ל ביקש מאחד הקצינים הישראלים לשלוח את המכתב למע'אר. פאדי כתב שנאיפה הייתה מאושרת בכפר עד יומה האחרון ושבאחד משיטוטיה הרבים מצאה את מזח האבן העתיק. ביום מותה ביקשה ממנו שיקברוה שם. פאדי הוסיף וסיפר שכמה שעות לאחר ההלוויה ילדה אשתו בת שנקראה בשם נאיפה. דמעת עצב מהולה בשמחה נחתה על דף הנייר והחלה להתפשט, אט אט אושר עלה על פניו של נאג'י ושפתיו לבשו חיוך.