נאבדה הופעה

ברגעים האלה הטירוף עמד בשיאו.
בתוך מרכז העניינים, שם אני. במרכז הבמה.
אנרגיה זורמת בעורקים שלי גורמת לרגליים שלי לנוע בצעדי ריקוד עליזים.
כמו שהשמש עולה בכל בוקר כך הקול שלי פעל מתחילת השיר עד הסוף,
ככה מבלי להרגיש חלפו שירים. חלף לו אלבום.
"אני מרגיש את זה כולי, בכל גופי. האמת הזו לא תילקח ממני!"
את המילים הוצאת לאוויר עם כל הכוח.
רקיעות רגליי נהפכו לדופק של השיר, כמו תופים.
קולי החליף תפקידים, פעם היה הגיטרה ופעם חצוצרה.
אפילו הוספתי בכמה שירים קולות של גשם וקולות של חפצים נהרסים ונשברים לרסיסים.
אך תפקידו הראשי של הקול שלי הוא שימש כביטוי העצמי שלי, דרך להעביר את המילים והמסרים בזמרה הישר אל לבבות רבים.
עוצמת הקהל הרב שקיפץ ורקד גרם לרצפה להתנועע ולשמיים לרעוד.
"דבר לא משנה כרגע, העיקר להשתגע."
שיר החמישים ושש התחיל, כמו ניגון רוק מפתיע ויחיד במינו.
הגברתי את הקצב.
קודם של מהירות הרגליים שלי, ואז הידיים והמילים יצאו במהירות מתפוצצת.
גופי התחיל לקפוץ כשהשיער שלי מתעופף בקושי מצליח לעמוד בקצב.
האנרגיות שלי השתוללו, טירוף זו המילה שהרגשתי.
אולי עדיף לקרוא לתחושה קסם.
אני מרגיש הרמוניה וסיפוק- כן זה זה.
לקחתי חפץ כלשהו וזרקתי לרצפה, הקול המתפוצץ הוסיף לשיר ובמיוחד לאנרגיות והרגשתי אלפים צופים בי.
"אתה יכול להנמיך קצת?"
בקושי נשמעו בקשותיהם של משפחתי.
פתחתי את עיניי עייף ומתנשף.
"מצטער!" אמרתי מעבר לנשימות הכבדות.
מתחת לרגליי שני מזרונים קופצניים, התיישבתי מתנשף.
בידי השמאלית מיקרופון המחובר לרמקולים המפוזרים בחדר.
על רגליי נחו זוג גרביים לא תואמים, כשאני עטוף בפיגמה וכמה צעיפים גזורים.
בחדרי הקטן אף קהל לא נכח.
אף מילה לא נרשמה ואף צליל לא נקלט ונרשם.
ההרגשה שהייתה בי התפוגגה, במקומה קול קטן של תסכול וחרטה הופיע.
אני יודע שאני יכול אבל אף פעם אין לי שיר מושלם מספיק.
יכולתי להשתמש בכל אחד מהשירים ששרתי לפני רגע, כולם ברמה גובהה.
הם יכלו לקבל אלפי צפיות.
אנשים ירצו לשמוע אותם שוב ושוב, ללא הפסקה.
אני יהיה מוזיקאי מצליח!
אך כשסוף סוף יש לי יצירת פאר, אני מאבד אותו.
נכנס לתוך הסיטואציה של במה.
מופיע בדימיון בנחישות להיות באקשן, להיות מפורסם ומוצלח.
במקום לעבוד על עצמי.
כך איבדתי שירים ועוד שירים. איבדתי אלבומים.
הרגשתי בחלום, אך לא הגשמתי אותו.
פתחתי את עיניי.
אבל לא העיניים הם אלו שהפרו את ההרמוניה והתחושות, אלא המוח.
ההבנה שבעצם לא עשיתי כלום.