מ ט ו מ ט מ ת

אני ממש אוהבת לראות סדרות, לקרוא ספרים, לדבר עם אנשים.
כל אחד מהדברים האלה נותן לי פרספקטיבה חדשה על החיים.
אז מה אם זה גורם לי להרגיש כמו מטומטמת שלא יודעת כלום, לפעמים צריך להתמודד עם האמת.
והאמת היא, טוב אני לא יודעת מה היא האמת.
זה הסוד הגדול, אני לא יודעת מה אני רוצה אני לא יודעת מה אני עושה.
אני מרגישה כאילו אני נוהגת בלי רישיון. בלי להבין מי נתן לי לעלות על ההגה. וזה מטאפורה שאני ממש מזדהה איתה כי אין לי רישיון ואני ממש לא יודעת מה אני אעשה אם יתנו לי לנהוג, כנראה ארגיש חסרת אונים כמו עכשיו.
מה אני עושה?
מה אני פאקינג עושה?
חוץ מלשבת על התחת כל היום לאכול ולנסות להעביר את היום בלי להתאבד.
מה דפוק בי? מה חסר בי?
כוסאמק זה לא בן, נער ולא גבר, הם חראות וממש לא מה שאני צריכה עכשיו.
אולי כן נער, אבל מסיבה אחרת – בשביל הסחת דעת.
אם יהיה לי משהו להתעסק בו אולי אני אפסיק לחרטט ולהתעסק ולפצוע את עצמי!
אבל מה זה שווה אם בסופו של דבר האופוריה תיגמר ואני אקבל מנה ממה שהדחקתי כל כך הרבה זמן.
אולי זה בעצם מה שקרה, אני משתמשת בהם, באלכוהול ובלימודים כהסחות דעת.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
ואם אני לא מתעסקת בעצמי, אז אני לא מתעסקת בעצמי.
ואולי זה סתם, כל הבעיות שיש לי אני יוצרת לעצמי! הייתה לי פאקינג ילדות מושלמת למה לחפש פגמים?
למה להאשים אנשים אחרים באדם הנוראי שהפכתי להיות?
אפילו החברה הכי טובה שלי כבר לא אוהבת אותי.
אף אחד לא רוצה לקבל אותי, וזה לא בגלל שאני שבורה או מסכנה אני פשוט דפוקה ומשוגעת.
מי רוצה מישהי שיוצרת לעצמה בעיות כדי שאנשים יוכלו לרחם עלייה.
למה שתצאי לשתות בשישי בידיעה שאת תגרמי לעצמך להקיא אלא אם כן את רוצה שמישהו פאקינג ישמע על זה וידאג לך.
ומצד שני למה שתהיי כל כך תלותית באלכוהול, ולמה שתחתכי את עצמך.
לפחות אני יודעת, וזה אחד הדברים המעודדים, ששום דבר לא עשיתי בגלל בנים – אני לא איזה קלישאה הורמונית של ילדה בתיכון שתסתכל על עצמה עוד כמה שנים ותאמר על עצמה כמה מטומטמת הייתי!
התחלתי עם בנים, זאת אומרת שלב היציאה עם בנים התחיל לי קצת אחרי תחילת ט.
חתכתי את עצמי מתחילת ח, ושתיתי בסוף ח – שום דברים מאלה לא היה קשור לבנים.
ובנוגע לבנים… אם הייתם שואלים אותי אז – הייתי אומרת שאני מוכנה לצאת, אבל אם תשאלו אותי היום אני יכולה לומר לכם בוואדאות מוחלטת שלא הייתי מוכנה, ושתוצאה מכך פגעתי באנשים.
אני חושבת שהבנתי את זה רק שאני נפגעתי ממישהו שלא היה בוגר בעצמו, לא יכולתי לשפוט אותו כי גם אני הייתי במצבו ואפילו יותר גרועה ממנו – אבל זה לא אמר שלא כאב לי.
לא ידעתי איך להתמודד עם הרגשות החדשים, לא שלי, של הסביבה כלפיי.
כן ברור שאהבו אותי שהייתי קטנה והתייחסו אלי ובאמת שקיבלתי מספיק תשומת לב, אני חייבת להפסיר להשתמש בעובדה שאני 1 מתוך 6 אחים כמשהו כדיי שאנשים ירחמו עליי או כתירוץ לכמה התנהגויות מזעזעות.
אבל בכל זאת הרגשתי מוזר, הנשיקה הראשונה שלי הרתיעה אותי.
ושיחקתי משחקים, פאק שיחקתי אלפי משחקים עם אחד אחר, לא בכוונה רעה פשוט מתמימות, מבורות, מטיפשות.
ואז נפגעתי ממנו.
ונראה לי שרק אז הבנתי שנמאס לי ממשחקים, וואלה לא בא לי את הנשיקות עם המשמעות הכפולה, או את הרצון הלא נגמר שהוא יקנא בי, או לרצות לפגוע בו כל פעם שהרגשתי רע עם עצמי.
הגעתי למצב שהייתי שבר כלי ועדיין רציתי בטובתו.
אבל זה לא ממש עבד, אמנם אני עברתי את התהליך המאוד קשה שלי, אולי אני הגעתי למצב שאני קצת יותר בוגרת, יותר מבינה. הוא לא היה שם.
ובפעם היחידה שבאמת פשוט אמרתי למישהו, אני רוצה להיות איתך, אני רוצה להיות רק איתך.
הוא עוד לא היה בוגר.
כנראה זו קארמה, או צירוף מקרים זה לא ממש משנה כבר ממזמן הפסקתי להאמין בכל כוח עליון כלשהו.
מה שכן זה הגיע לי, ללא ספק הגיע לי ואפילו יותר. קיבלתי את העונש המוקל.
אני עדיין מתייחסת לאנשים חרא, מנסה לגרום לו לקנא, היינו בסט מכיתה ד ועכשיו אני עושה מבט מוגעל כל פעם שהוא מסתכל עליי ומתעלמת ממנו כל פעם שאני רואה אותו. ובשביל מה כל זה?
כדי לקבל ממנו תגובה, כדי לפגוע בו טיפה כמו שהוא פגע בי. או יותר אם זה תלוי בי.
אני מרגישה כאילו הוא אמר לי לא, ואני עדיין רציתי אותו ואהבתי אותו אז שיחררתי אותו.
זה מה שאתה אמור לעשות לא? אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת.
ועכשיו כל מה שאני רוצה זה שהוא יחזור אליי שבור ומדמם על ארבע.
ושהוא יבוא אני פשוט אתעלם ממנו ואדחוף אותו הרחק ממני – כי את לא יכולה לשלוט באנשים שלא רוצים אותך, אבל את יכולה לשלוט באנשים שאת לא רוצה.
ונכון שאני לא יודעת כלום על החיים, ושאין לי מושג מה אני עושה בחיים שלי.
אבל כל עוד אני אחראית על ההגה, אולי כמה אנשים ידרסו – אבל אני אגיע לאן שאני צריכה.