מת לחיות

והמשקה החריף זולג במורד גרוני, צורב את דרכו למטה ביסוריים, אבל זה מרגיש כול כך טוב מבשביל שיהיה אכפת.
העיניים שלה צרובות עמוק כול כל בזכרוני, צבע בלתי מוגדר שקשה לשכוח כול כך מהר.
והשפתיים, הורודות, העבות, חקוקות עמוק עמוק בזכרוני, גם אם אני ארצה, זה לא תמונה שאוכל למחוק ממוחי, ממחשבותיי.
אני זוכר אותה טוב מידי.
המשקה ממשיך לזרום אל פי, זולג במורד גרוני, שורף וצורב את דרכו אל ביטני והתחושה, לעזאזל, כול כך טובה.
ועם האלכוהול אני מרגיש מת, והדבר היחידי זה שאני מת לחיות.
עד כמה שזה נשמע דפוק.
אני מנסה לשכוח, אולי כמות המרובה של האלכוהול תשכיח את המראה שלה החקוק בזכרוני, אבל ככול שאני שותה יותר, המראה שלה רק מתבהר בתוך מוחי.
זה לא גורם לי לעצור לשתות, גם אם אני סובל, ומרגיש מזוכיסט זה לא גורם לי לעצור.
האלכוהול ממשיך לזרום לפי, צורב את גרוני ומחמם את בטני, וההרגשה כול כך טובה לעזאזל.
אני מת לחיות את חיי בחזרה, להחזיר את הגלגל לאחור לפני שפגשתי אותה, לפני שהיא עזבה והשאירה בלאגן כול כך גדול ומסובך בחיים שלי.
כאוס מוחלט השאירה עם עזיבתה, אבל הכאב המוחשי משמח, באיזה שהיא צורה הזויה, כי הכאב היא התזכורת היחידה שהיא הייתה אמיתית, לא רק אשליה לשיכור כמוני.
מאז ומתמיד באלכוהול הייתי מטביע את יגוני.
והמראה שלה שוב קופץ לעיני רוחי, שיערה הבלונדיני הגולש עד המרפקים, ועינייה הירוקות חתוליות שבשמש נצצו כמו יהלומי איזמגרד מבריקים ויפיפיים, ושפתייה הורודות והעבות גורמת לך לא להתיק ממנה את המבט.
וככול שהתמונה מתבהרת בעייני רוחי, האלכוהול ממשיך לזרום ולמלא אותי, לנסות להשכיח את ההרגשה הזאתי.
והכול בשביל לזכות בחזרה בחיי, מת לחיות אותם מחדש, להתחיל את הכול מההתחלה, לחזור אל הזמן לפני שהכרתי אותה, לפני שהיא עזבה והשאירה בלאגן אדיר בתוך חיי הפשוטים.
אבל עכשיו… מה שנותר עוד זה להטביע את יגוני בתקווה שימות במצולות הרגשות, וההרגשה ממלאת אותי שוב, מת כבר לחיות.