מתעוררת מחלום

אני לא זוכרת כלום.
רק פיסות אבודות, קטע שידמה רחוק כמו גלי הים עכשיו, מעומעם כאילו אני בתוך המים.
רק רמז קל למה שהיה, שאתה מנסה בכל כוחך לזכור.
התחושה שאיבדת משהו חשוב ולא תוכל לקחת אותו בחזרה.
רק עייפות נשארה, עייפות. ורצון עז לדעת מה קרה. מה חלמתי.
אך עכשיו. כשאני יודעת שזה מחוץ להיסג ידי, אני מנסה לזכור חלקים קטנים. להרכיב מהם משהו.
משהו שירמוז לי על מה שקרה.
זו התחושה שקמתי איתה הבוקר. אז כתבתי. כתבתי וזה לא עבר.
אני עדיין מרגישה שחסר משהו ואני לא מצליחה לשים על זה את היד.
משהו חסר, ואני יגלה מה זה. מה זה היה אותו חלום שאני לא מצליחה לזכור.
אך עם הוא התפוגג ולא ישוב עוד לזכרוני? עם מה שקרה יהיה סמוי מן העין כל הזמן? למה לא להניח לזה וזהו?
הוא ישוב, הוא חייב. אולי לא רואים עכשיו, אבל זה יקרה. כי אין מסימה פשוטה, יש רק משימה שאני מכירה. ואת זו לא. אז אהיה חייבת לנסות להיזכר במשהו. כל דבר.
אני חייבת.