מתי המדינה תמשיך? -קטע ליום הזיכרון של רבין

לא הייתי שם כשזה קרה.
לא חייתי שהוא ירה.
לא שמעתי את הבכי של האזרחים.
לא ראיתי את התמונות בעיתון של הבוקר האחרי.
לא הרחתי את הכאב שנישא באוויר.
לא טעמתי מן הדמעות שירדו מכל המדינה.
לא מיששתי את ליבי בכדי לדעת שהוא עדיין פועם.
לא הייתי.
נולדתי רק מספר שנים אחר כך.
אך בכל זאת אני מודעת למה שקרה.
בכל זאת שמעתי על המקרה.
בכל זאת ראיתי תמונות – מפני מספר שנים.
בכל זאת הרחתי את הכאב מין הקלטת – הקלטת שמשמיעה את כאב האזרחים ברגע ששמעו את הבשורה.
בכל זאת טעמתי דמעות מלוחות – דמעות שירדו מעייני ברגע ששמעתי את הקלטת היריות.
בכל זאת מיששתי את לחיי, מנגבת את הדמעות שיורדות בכל טקס וטקס.

עברו מספר שנים מאז ראיתי את הטקס הראשון – להירצחו של רבין.
כעת? אני משתתפת בו.
בוכה? כבר לא.
שומעת? בעיקר את קולי בכדי להיות בטוחה שלא טעיתי בסולם.
מריחה? את הזיעה שמתחילה לבצבץ לאחר עמידה ממושכת בשמש, מחכה למנהלת שתסיים את נאומה הארוך.
רואה? בעיקר את דפי המילים.
ממששת? בעיקר את גרוני לאחר שאני מאמצת אותו בכדי להגיע לסולם.
טועמת? בעיקר את הכאב של הצרידות אחרי החזרות.
המקרה? כבר לא מכאיב לי כבעבר.
אני יודעת שזה מגעיל אך מה כבר יש ביכולתי לעשות?
זה לא כאילו אם אבכה זה יחזיר אותו לחיים.
אז אני בוחרת להמשיך הלאה.
מתי המדינה תמשיך?