מתחת לקרח

את סופת השלג הזאת ידעתי שלא אוכל לשרוד. הרוחות היכו בי בעוצמה אדירה והרגשתי אך רגליי קורסות ונחלשות.
ידיי היו קפואות וצבעם השתנה והיה כמעט קרוב לכחול.
אדי קול גדולים יצאו מפי.
עיניי החלו להעצם וגופי הרפה קרס אל הרצפה.
תמונות של אנשים – חלקם מוכרים ואת חלקם שכחתי – חלפו דרך עיניי. חלקם חייכו וחלקם בכו, ובכלל,
אני עצמי הייתי.
הבעיה היא ששכחתי. שכחתי כבר את כל הרגעים האלה.
אני לא זוכרת שום דבר.

האור הלבן היה כל כך חמים, כמו זיכרון ישן עמום.
לא ראיתי שם דבר, רק הרגשתי שאני טובעת בערפל. שירה עדינה הנעימה את אוזני, מכריחה אותי לעצום עיניים ולשמור על שתיקה.
כעבור זמן מה, אחרי שהמנגינה נגמרה, שמתי לב שמשהו סביבי השתנה.
הנוף… הוא היה מוכר מעט, אבל מאיפה?
הבטתי באגם הגדול והקפוא שהיה מולי. יכולתי לראות השתקפות קלה של פנים. השפתיים נעו, אך אני לא שמעתי מילה מדיבורם.
מתוך רגש לא-ידוע הנחתי את ידי על הקרח. פתאום הוא כבר לא היה קפוא כמו מקודם, פתאום היה בו משהו רך, חמים.
הזזתי מעט את ידי ושמתי לב לצללית של יד נוספת, מקבילה מעברו השני של הקרח.
בדיוק ברגע שחשבתי שהקרח יימס, שאני אוכל לזהות את הדמות המסתורית, התמונה נעלמה כלא היתה, והקרח שב להיות קפוא.

עיניי נפקחו בפתאומיות. נראה שגופי כבר הסתגל אל הקור, אך כבר הפך למת, איבד את היכולת לזוז.
השלג המשיך לכסות את גופי, ובעיניי עדיין היתה התמונה, בידי עדיין היתה ההרגשה החמימה.
מעניין מי הוא, האיש המסתורי, חשבתי לעצמי בעוד שקיבלתי את הסוף.

את סופת השלג הזאת ידעתי שלא אוכל לשרוד. השמש לא שלחה את קרניה כדי להאיר את אורה עלינו,
הרוחות לא הפסיקו להצליף בעוצמה.
'אמרתי לך,' כך אמי היתה אומרת. 'היית צריכה להישאר במיטה, ולא לצאת בחיפוש אחר מישהו לא ידוע.'
'אבל אמא,' הייתי עונה. 'כל שרציתי הוא למצוא אותו, לפני השנייה האחרונה…'
ניסיתי במוחי לחשוב, מי אני? איך הגעתי למצב הזה?
איך קוראים לי?
אך לא מצאתי תשובה לאף שאלה.

אחרי שהרוח פסקה… טוב, לעולם כבר לא אדע מה קרה.