מתחת לפני השטח

ישבתי על הספה מול אליסה והבחור המעצבן שענה לשם רובין. אליסה בחנה את פניי הזועפות ונאנחה.
" בבקשה תנסו לעבוד ביחד. אתם הכי מתאימים ואני חייבת לקבל ציון גבוה בפרוייקט הזה. זאת כראוגרפיה פשוטה, אתם אפילו לא צריכים לגעת אחד בשניה" היא אמרה, מבטה מתחנן.
שתיקה. אליסה נאנחה עוד פעם בייאוש והעבירה יד בשערותיה הבלונדיניות. היא קמה ממקומה ובחנה אותי במשך שניות ארוכות.
" אני אתן לכם לדבר לבד" מלמלה ואז עזבה. עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי אחורה, לא מבינה איך לעזאזל הגעתי לסיטואציה הזאת. לא יכולתי לסבול את רובין וגם הוא לא יכל לסבול אותי. הוא ואני נכנסנו להמון עימותים בעבר בניהם היה הריב האחרון שהתחיל בגלל שהאידיוט ריסק לבת דודתי את הלב.
"אלכס, אנחנו יכולים לשים את היחסים שלנו בצד כדי לעזור לה " מלמל רובין דברי חוכמה. מה הוא מנסה לעשות ? הוא מתנהג כאילו הוא לא יודע שאין מצב שנוכל לעבוד ביחד.
"רובין תפסיק " אמרתי בעודי קמה, מתכוונת לשים סוף לשיחה המיותרת הזאת. הוא קם ונעמד מולי.
"את לא יכולה לעשות מאמץ בשביל אליסה ?" שאל . הייתה לי הרגשה שהמטרה שלו הייתה לעצבן אותי ולצערי הוא הצליח.
"לא אני לא יכולה !"צעקתי "לא יכולה כי אתה טיפוס מגעיל, מעצבן וכפוי טובה!"
יכולתי לראות אשמה בעיניו " את לא יודעת הכול " התגונן.
" אני יודעת מספיק ! אנג'לה רצתה להיות איתך, לעזור לך ואתה שברת לה את הלב והלכת עם מישהי אחרת! אתה בן אדם כל כך מגעיל ומכוער רובין!" צעקתי, לא נרגעת לרגע.
אין ספור רגשות עברו בעיניו. "את לא מבינה כלום! אני אהבתי אותה אבל יותר טוב לה להיות בלעדי! לא הייתי עוזב אותה אם הייתה לי האפשרות!" גם הוא צעק.
נחרתי בבוז "אהבת אותה? אם אהבת למה עזבת למיטה של מישהי אחרת ?!"
"אין לי מישהי אחרת !"
חיוך קטן עלה על פניי ללא שליטתי "אז גם היא הבינה שאתה חתיכת זבל וזרקה אותך? יופי ! אולי תלמד איך זה מרגיש"
" בין זואי לביני לא היה כלום !"
" אהה זואי קוראים לה . די רובין . ההצגה שלך לא עובדת עליי! "
" אין שום הצגה!"
גלגלתי עיניים והוא נאנח .
" אין פה שום הצגה אלכס , תביני את זה !" אמר , קולו מיואש.
" אתה חוזר על עצמך "
" הייתה לי סיבה טובה לעזוב את אנג'לה אבל זה כבר לא משנה . אני סתם מבזבז את הזמן שלי פה" הוא הרמים את התיק שלו והתחיל להתקדם אל הדלת.
" תפתיע אותי . איזו סיבה כבר הייתה יכולה להיות לך ?"
רובין נעצר אך לא הסתובב אליי. הוא שתק .
" נו ! מה הסיבה שלך ?! או שאתה ממציא אחת עכשיו ?!"
רובין לקח עוד שני צעדים עד שעמד מול הדלת ואז הסתובב אליי. מבטו שהיה מלא באשמה וכאב הפתיע אותי אך שום דבר לא הכין אותי למה שאמר.
" אני חולה איידס" הוא מלמל , פתח את הדלת ויצא ממנה, משאיר אותי לבד בחדר , מופתעת ומתחילה להרגיש אשמה כמו שמעולם לא הרגשתי.