מתחת למטריה

תמיד חשבתי שכאשר אני אתאהב, זה יהיה ממבט ראשון, בעיקר בגלל שלא האמנתי שאקום יום אחד ואבין שאני אוהבת מישהו שאני מכירה כבר שנים, זה תמיד נראה לי מטופש. זה עדיין נראה לי מטופש, אפילו עכשיו כאשר אני מבינה שאני מאוהבת בו עד מעל הראש. זה נשמע מטומטם אני יודעת, אני דוחה את חיזוריו כבר כמעט שנה, אך היום, כאשר הוא הציעה לי מחסה מהגשם תחת המטריה איתו, משהו במוח שלי התחבר, משהו שגרם ללבי לדהור ולפי להתייבש.
"אני חייב להודות שאת נראית ממש יפה היום." הוא אומר ושלח מבט אל עבר שיערי ספוג המים ובגדי הרטובים. רציתי לכבד אותו בהערה צינית כולשהי, אך לא מצאתי את המענה הנכון, וגם אילו הייתי מוצאת משהו בסגנון, פי היה יבש מכדי שאוכל אפילו לחשוב לומר משהו.
"מה אין לך תשובה עקצנית לדברי?" הוא שואל ועוצר לפתע, מכריח גם אותי לעשות את אותו הדבר."תגובה צינית כל שהיא שתגרום לי להתחרט על היום בו החלטתי לחבב אותך?" הוא מוסיך ומסתובב לעברי, אך אני לא עושה את אותו הדבר."מה קרה, חתול בלע את הלשון שלך?" הוא אומר בסופו של דבר ובכך גורם לי להסתובב אליו, אם כי אני עדיין לא מוכנה לפגוש במבטו, מקום זאת אני מביטה בגשם אשר מחוץ למטריה ותוהה מה יקרה אם אני אחליט לרוץ עכשיו הביתה בלי מטריה מעל ראשי ובלי שום בגד חם לגופי, אני בטח אחטוף דלקת ריאות או משהו.
"לא חשבתי שאני עד כדי כך נוראית אלייך." אני אומרת בשקט ופוגשת במבטו, תמיד ידעתי שאני לא בנאדם מושלם, מעולם לא השלתי את עצמי בנוגע לזה, אך מעולם לא חשבתי שבאמת פגעתי בו. הוא פגש במבטי ונראה כל-כך מופתע, אני לא יודעת אם זה בגלל שנראיתי כאילו אני על סף בכי או בגלל שבאמת התייחסתי לרגשות שלו בפעם הראשונה זה נצח.
"למה לא אמרת לי להפסיק עם ההתנהגות שלי?" אני שואלת אותו וחוזרת להביט בגשם."זאת אומרת, אם פגעתי בך למה לא העמדת אותי במקום?" קולי אינו יותר מלחישה ואני תוהה אם הוא בכלל יכול לשמוע אותי מבעד לגשם. בסופו של דבר כאשר הוא לא עונה לי, אני פשוט מתחילה לרוץ, מתעלמת מהגשם הקר שדוקר את עורי, ופשוט רצה בתקווה שאוכל להשאיר אותו מאחורי.
"אנה, חכי." שמעתי את קולו מאחוריי, אך לא רציתי לעצור, לא רציתי לשמוע כיצד פגעתי בו.
התכוונתי להמשיך לרוץ עד שאאבד אותו, או לפחות עד שאוכל להגיע הביתה ולהסתגר בפניו, אך לערי למזל הרע שלי היה רעיון אחר, ואני מצאתי את עצמי מהר מאוד מנסה לגרד את עצמי מהאדמה לאחר שהחלקתי.
"אלוהים, את בסדר?" לא עובר יותר מרגע לפני שהוא נמצא על ברכיו לידי מנסה לברר שאני בסדר. אני לא לגמרי מבינה מה קרה פה, הוא אמור לשנוא אותי בגלל הדרך בה התנהגתי אליו, אז למה הוא עוזר לי לקום ובודק שלא נפצעתי.
"קדימה הבית שלך לא רחוק מכן, אני אלווה אותך." הוא אומר ברגע שאני עומדת ביציבות על רגלי, והוא תופס בידי אך אני לא זזה ממקומי. לרגע אחד חשבתי שהוא עומד למשוך אותי אחריו אם הוא יצטרך אך אז הוא פשוט מעביר יד בשיערו ונאנח.
"את לא פגעת בי," הוא אומר ועיניו מביטות בנעליו."ידעתי מהרגע הראשון שאת לא מעוניינת בי," כנראה שנעליו הן משהו מדהים ביופיו משום ששנינו לא יכולים להתיק את מבטינו מהם." הציניות שלך, זו הייתה פשוט הדרך שלך להתמודד עם התשומת הלב הלא רצויה, מעולם האשמתי אותך בגלל זה, אם כבר שנאתי את עצמי." הוא אומר ורק אז פוגש במבטי, היה משהו פגוע במבט הזה, משהו שגרם לי לשנוא את עצמי למרות הכל.
"למה?" אני שואלת בשקט, אך כבר אז יודעת שאני לא עומדת לספר לו על כך שאני אולי מחבבת אותו, לא בגלל שאני מרושעת, אלא בגלל שהוא כבר השלים עם זה שאני לא אוהב אותו ואני לא רוצה לתת לו תקוות שווה, בעיקר בגלל שהוא עשוי לגלות שאני לא הנערה שבה הוא התאהב, שמתחת לכל הקירות שהגנו עליי, אני נערה שונה לחלוטין.
"שנאתי את עצמי בגלל שהרסתי כל סיכוי שהיה לי איתך." הוא אמר וחייך אליי חיוך עצוב, אחד ששבר לי את הלב כל-כך שכמעט סיפרתי לו, אך רק כמעט. במקום זה הרמתי את המטריה הזנוחה והושטתי את ידי ולעברו, זו לא הייתה הבטחה לדבר, לא יכולתי להבטיח לו את מה שהוא רצה והוא ידע את זה כאשר הוא אחז בידי.