מתה ובכל זאת נושמת-סיפור

בבוקר אבא נכנס לחדר שלי והוא לא שמח לגלות שביליתי את הלילה לא במיטה ,
כל הלילה ישנתי ליד העץ הזקן , לא יכולתי לחזור הביתה התביישתי מאבא מאמא ואפילו מאליאן .
כל הלילה ירד מבול ניסיתי לחמם את עצמי אך לא היה במה פשוט נרדמתי… תכננתי לקום מוקדם ולהיכנס הביתה מבלי שאבא ירגיש אבל בבוקר כהשמש זרחה התעוררתי וגיליתי שמאוחר.
לא ידעתימה עלי לעשות, לברוח או לשוב.
שמעתי רעש חרישי מאחורי, נבהלתי ופתאום שמעתי את עצמי צורחת.
זה היה אבא הוא בא לחפש אותי , לא יכולתי לברוח. מאוחר מידי הכל אבוד.
אבא תפס את ידי בחוזקה ומשך אותי הביתה הוא לא הוציא הגה אך ידעתי שהצעקות עוד יגיעו, אם לא עכשיו אז בית.
הגענו,אליאן רץ לעברי וחיבק אותי חזק.
"חשבתי שלא תחזרי!״ הוא צעק, רגש בלתי מובן השתלט עליו, דמעות זלגו מעיניו ונספגו בחולצתי.
"זה ביגללי! את ברחת בגללי! סליחה, רק אל תעזבי שוב"הוא התחנן .
"זה לא בגללך צ'וצ'יק" שיחררתי אותו מאחיזתי ומיהרתי לעלות במדרגות.
החלפתי מהר את הבגדים הרטובים והייתי בדרכי לצאת החוצה אל בית הספר.
"לאן את חושבת שאת הולכת, שבי צריך לדבר" פתאום שמעתי את אבא אומר, לפתע אחז בי ביטחון מטורף התעלמתי מדבריו ויצאתי מהבית בריצה, ההסעה בדיוק הגיעה נכנסתי והתיישבתי במקום הקבוע שלי ושל אמיר, מחכה כמו טיפשה שהוא יעלה.
הצמה הקלועה בשיער כבר פרומה כמעט לגמרי, השיער עוד רטוב, והידיים עוד קפואות.
"היי דני, הצטערתי לשמוע מה שקרה לאמיר" שמעתי את ספיר מדברת עלי.
"בכלל לא אהבת אותו, למה לך להצטער!"צרחתי, לפתע כל הילדים הפנו עלי מבט. דמעה השתחררה, ציפיתי לצרור צעקות אך היא לא אמרה מילה, הפטירה חצי חיוך מלא חרמים והסתובבה חזרה.
אולי יש בה בכל זאת עוד מעט רגישות.
אמיר מת אתמול וכולם יודעים.
לכולם עצוב איפה שהו, גם לי, אבל זה כה מעבר לעצב.
הרגשת ריקנות.
משהו חסר, לא יכולה להסביר, אמיר הוא חלק ממני.
היה חלק ממני.
מרגע שקיבלתי את אותה בשורה מרה שהפילה אותי לאותו חלל ריק וזהו אין אותו, הלך ולא ישוב.
צועקת מכאב , כאב מר וצורב כאב שאין לא תרופה, שגם הזמן לא יצליח למלא את החור שנפער חלל ריק שאיש לא יצליח למלאה, לעולם.
הוא אינו וזה ניגמר.
אף אחד לא מבין, אף אחד לא יבין.
אף אחד בחיים לא יבין את ההרגשה שלהיות חצויה מבפנים, מתה ובכל זאת נושמת. משותקת מבפנים ובכל זאת הולכת, לפי דעתי זו רק הרגשה זמנית בקרוב היא תצא החוצה.
אני לא אשכח, מבטיחה.
שבועת המכתב, זוכר?
"ואו אני ממש גרוע במילים… טוב את כבר יודעת את זה ועוד מכתב אחרון בטח יצא לי משהו זוועה אה?
לא מזמן הבנתי שלא הכרנו לפני שנתיים, אני הבנתי שאני מכיר אותך מהיום שבו נולדתי שכיחתי לך, שידעתי שתבואי אין אחרת זה כמו לנשום כמו לשרוד. אז אם את קוראת את זה סימן שאני לא בחיים… סימן שאני איני.
סימן שאיבדתי אותך ולתמיד. אני מבקש ממך לסלוח לי שהשארתי אותך לבד אבל הכי חשוב אני רוצה שתיזכרי גם בעוד לא יודע… 20 שנה שאת היית התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים.
ושתדעי שאמיר מת והשאיר לך את הדבר הכי חשוב, את הלב שלו.
אני אוהב אותך תמיד, לעולם, לנצח. שלך אמיר"
קוראת, שוב ושוב ושוב ושוב.
מחתימה את הנייר בדמעות של כאב.
רואה את התמונה שלך יושב וכותב את המכתב הזה ומנסה לגרום לזה להיות כמה שיותר מנחם.
אז זהו שלא יצא ככה.
זה רק יותר כואב.