מתהלך כרוח

העיניים עצומות, אתה לא רוצה לראות את המראה הזה. לא רוצה להיפגע יותר ממה שאתה כבר עכשיו. זה חודר לך עמוק בפנים, בלי יכולת לשלוט בזה, בלי יכולת להגיד לזה לצאת החוצה. אך מה שכן יוצא החוצה אלו הדמעות, והן שוטפות את עינייך ומרטיבות את לחייך, ואתה כלל לא רוצה בהן, הן יוצאות מעצמן. אתה מנסה לגרום להן להפסיק, אך הן לא מקשיבות לך.
יש ספסל מימינך. אתה מקרב אליו באיטיות ומתיישב. סתם יושב. אנשים חולפים על פנייך אך איש לא מתייחס אלייך, איש לא שם לב שאתה שם בכלל. אתה צועק. צועק להם "אני כאן! אתם לא רואים אותי?! אל תתעלמו ממני!" אך זה לא עוזר, איש אינו שומע.
למה. למה?! אתה חושב לעצמך. למה הם לא רואים אותי? למה לא עונים הם?
ילדה קטנה מתיישבת קרוב עלייך. אתה חושב שהיא רואה אותך ומתחיל לפתוח שיחה איתה, כמו "איך קוראים לך?" ו "למה את מסתובבת לבד במקום כזה?" אך היא גם, כמו כולם, לא עונה לשאלה משאלותייך.
כנוע ומדוכא אתה עובר מקום, מתחיל לצעוד לעבר הפארק הקרוב, מקווה ששם אולי ידברו איתך. כשאתה בה להתיישב על ספסל אחד אתה רואה מישהי, אישה עצובה, היא בוכה על הכתף של אישה אחרת, אך זה לא היה מה שתפס אותך. היא נראית לך מוכרת משום מה. אתה מתחיל להתקרב והוטה על פנייך הבעת דאגה-כדי שלא יחשדו בך- אך אין כל צורך בזאת כי הן כמו כולם, לא רואות אותך.
"הוא הלך וונסה, הוא הלך! הוא אמר לי שהוא יחזור, ושלא יקרה לו שום דבר רע. הוא אמר שזה רק לכמה דקות… 'מה כבר יכול לקרות?' אמר לי אז, 'מה כבר יכול לקרות?'… " אתה שומע חצי שיחה. ליבך נישבר. האישה הזאת, בעלה, הוא עזב אותה, אבל במובן של עזב. הוא כבר לא יוכל לחזור עליה. הוא שם למעלה.
אתה מתיישב בספסל לצידן ומסתכל בכפות ידייך בעצבות. מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה? אתה מתחיל פתאום לחשוב לעמוק הדברים, מנסה למצוא תשובה הגיונית, אך כלום. דבר.
"אני בטוחה שהוא עוד חושב עלייך, גו'ליה, אני בטוחה שהוא מתגעגע, שהוא קיבל דין טוב…" אתה שומע את וונסה אומרת לה, מנסה לנחם אותה כמו חברה אמיתית. פתאום במין דחף פתאומי אתה מניח את ידיך על גו'ליה. אתה יודע שזה לא יעזור, אך בכל זאת.
"וונסה… הוא פה…" אתה שומע את האישה הבוכה אומרת. הוא מסתכל לכל הצדדים בבלבול, לרגע שוכח שבעלה לא יכול להיות פה.
"זה לא אפשרי גו'ל, את יודעת את זה." אומרת לה חברתה ומחבקת אותה, מפחדת שאולי היא מתחילה להשתגע. אתה רואה את גו'ליה מסתובבת לכיוונך, מביטה בך בעיניים גדולות, כאילו היא רואה אותך.
והיא רואה אותך.
"זה אתה… נכון… זה אתה…" היא לוחשת לכיוונך ואתה חושב לעצמך, אני מכיר אותה?
"רון… בבקשה, אני יודעת שזה אתה…" אתה מתחיל לפחד מעט מהאישה ועוזב את המקום, מסתובב פעם אחת רק כדי לראות את חברתה מחזיקה אותה מלרדוף אחרייך.
זה לא המקום שלך, אתה מבין עכשיו. אתה אולי רצית לחזור כדי להיות עם אהובייך, אך איש אינו רואה אותך מלבדם, וזו בדידות עמוקה אף יותר.
"תחזיר אותי," אתה מבקש ממנו. "תחזיר אותי אליך. אני איני רוצה בחיים כאלה, בחיים של רוח. אני מבין כמה כואב לה, כמה היא זקוקה לי, אך אני איני יכול לספק לה שוב את האושר שבו היא חושקת. היא תמצא אחד אחר, היא תמצא…" גשם מתחיל לרדת, אך אתה נשאר יבש, יבש כי אין מה שיפגע בך, הכל חודר דרכך.
גו'ליה, היא היתה אשתך בחיים. אתה אהבת אותה. אמרת לה יום אחד שאתה רק הולך לקנות משהו וחוזר, לא משהו שעלול לסכן אותך. הייתם זוג טרי יחסית, ארבעה חודשיים ביחד אחרי חתונה. הייתם צריכים ללכת לירח הדבש שלכם, אך לא הלכתם, וגם לא תלכו. אתה נשכב עכשיו על המדרכה, מחכה לרגע שבו תעלם פה, לרגע שבו תחזור לחיים שאחרי המוות.
עינייך נעצמות, כי אתה כבר פגוע.
נעצמות.

עינייך פקוחות, ואתה במקום אחר עכשיו. אתה במקום בעל שלווה אמיתית.
במקומך.