מתגעגע

"אבא.. זה בסדר לא להחזיק את זה יותר?" אמרה בראש מושפל וגוף דרוך. "… היא אמרה לי שהמקומות שאני יכולה לבכות בהם זה בשירותים… ובזרועותיו של אבא…"
"כן…" אמר חלושות. "כן!" הוא הרים את ראשו ומבט רציני על פניו. הילדה דידתה לעברו וקברה את ראשה הקטן והחבוי מאחורי כובעה בכתפו.
"פפ…פפפ.. אבאאאא!!! פפפ…"
"אני מצטער, אני מצטער…" אמר ובכה גם הוא…

"אבא…"
"מה קרה, יוסיאו?" שאל את הילדה הקטנה שבחיקו.
"איפה אנחנו עכשיו? אנחנו על הרכבת?" אמרה לו הילדה, עיניה מביטות בו אך לא באמת רואות אותו. היא הצליחה לפלוט את המילים, כשאדי קור יוצאים מפיה עקב השלג והקור הכבד שמסביבם.
"כן, אנחנו על הרכבת עכשיו." אמר לה בעיניים עצובות וחיבק אותה חזק.
"יש חושך… עכשיו לילה?"
"כן, אמצע הלילה עכשיו…" ואמר והעביר את ידו בשערה הרך.
"אני מבינה… אבא…"
"כן?"
"אני אוהבת אותך…"
"כן, גם אבא אוהב אותך מאוד…" אמר ודמעות התחילו לזלוג מעיניו. הילדה הקטנה עצמה את עיניה וגופה התחיל להרפות…

(2)
'את יודעת, אני זוכר את מה שהבטחתי לך, אני יודע שאני הבטחתי שאני תמיד אשמור עליה, שאני אגן עליה מילדים רעים בגן המשחקים, אבל את… את לא פה איתי, וקשה לי.
אני מתגעגע אלייך. אני צריך אותך פה איתי, אני לא יכול לגדל אותה לבד.
היא כל כך דומה לך. אי אפשר להסתכל עליה בלי לדמיין אותך, את עיניים החומות והעדינות שלך, את השיער השחור הקצר…
ממש רואים שהיא הבת שלך.
יקירתי, אני מקווה שלפחות שם טוב לך, ששם את לא סובלת יותר. חברים אמרו לי שאני צריך לעבור הלאה, שהילדה צריכה דמות נשית בבית (ולא את סבתא) אבל אני פשוט לא יכול. אני לא יכול לעזוב את הרגשות שיש לי כלפייך, ולהביא אותם למישהי אחרת, מישהי שהיא לא את.
קמתי בוקר אחד וראיתי את שיר לידי, ישנה. שאלתי אותה מה קרה, אחרי הכל, כבר הרבה זמן שהיא לא מפחדת לישון לבד. "שמעתי את אבא בוכה," היא אמרה לי, "לא רציתי להעיר אותו, אז חיבקתי את אבא חזק חזק עד שהפסיק…" –זה מה שהיא אמרה לי!
איך אוכל לעבור את זה?
אני כבר לא יוצא אם חברים כמו פעם, אנחנו לא מבלים יותר. לא אני, בכל מקרה.
לשבת בגינה על הספסל הנטוש, פתאום כל הזיכרונות שלנו ביחד עולים לפניי; זה כאילו שלגיטרה שבחיקי יש חיים משלה, והיא מנגנת לי את המנגינה הנעימה, אותה אחת שאת תמיד היית מנגנת בשקט ושלווה.
וזה כאילו אני לא חי יותר, אין לי במה להיאחז. כאילו כל העולם קורס עליי, מנסה להטביע אותי בכוונה. את היית האור שלי, חבל מעגן מפני שקיעה בטוחה.
אבל נראה שהחיים תכננו לך משהו אחר, נראה שהם פשוט לא רצו אותך איתי, אין עוד מה לומר, רק אל תשכחי אותי.'