משרתת

"תביאי את זה!" "גשי לכאן!" "עזרי לי" "תעשי לי" "תנקי לי" זה מה שאני שומעת כל חיי. נולדתי למעמד הזה, אימי ואבי היו משרתים, סבי וסבתי היו משרתים גם כמה דורות לפני סבי וסבתי היו משרתים. למעמד הזה נועדתי. לנקות, לכבס, לבשל בשביל מישהו. אפשר לומר שהמלכה תלויה בי. נכון מזל שאני לא בעבודת הטועמת, כי אז הייתי מתה ממזמן עם כל ניסיונות ההרעלה של הטבחים והעובדים. אבל מה יש לי כבר בעולם? כלום. רק מטלות בית ומלכה שמייחסת אליי כמו זבל. נמאס לי, באמת. מזל שיש את הצוות המקסים כאן בארמון, אחרת.. הייתי שוקלת לתת את רוחי בחזרה לבורא. אני באמת לא מבינה למה דווקא אני המשרתת. דיי! מספיק להתלונן. יש לך קורת גג שתגן עלייך מהקור והגשם ואוכל כדי שתחיי, יש אנשים שגם את זה אין להם. המלך והמלכה עוד מעט יצאו למסע ארוך ומפרך בארצות שונות לשם עסקאות. משהו עם הסכמים ומלחמות.. אני לא מתערבת, רק שמחה מהחופש שנוצר לי מהמצב. כאן, בצרפת המשרתים יוצאים לחגוג כשיש להם חופש. אנחנו עושים מסיבה גדולה לצוות הארמון. סוף סוף אוכל לישון ולא תוטרד מנוחתי כשהמלכה תירצה לטייל באמצע הלילה או לאכול מוקדם בבוקר. לא עוד קריאות בוז למשך שני שבועות שלמים. חלום של ממש. הנה, היא עוד פעם קוראת ברשעות "בואי לכאן בת מיעוטים!" "כן גברתי" אני עונה לה בלית ברירה.. אני רציתי לא פעם לברוח אבל פייר המלצר ומשרת הנסיכה החזיק אותי כאן ואמר לי "אמיליה, זה יתנקם בך.. החיים יגמרו אותך שם בחוץ, תהיי כאן, זקוקים לך, אני זקוק לך את כמו אימי האבודה." זה נכון, לפייר המסכן לא הייתה אמא לכן אמצתי אותו אליי. הייתי אושת סודו לכך שהוא והנסיכה המקסימה רוזלין מקיימים רומן סודי. הרי לנסיכה ומשרת אסור להיות ביחד. רק פקודות הנסיכה יכולה להגיד למשרת. מסכנים את חייהם ברומן הזה, אבל עכשיו יש להם שבועיים של חופש. לא טעיתי, גם הנסיכה נוסעת.. אוי פייר המסכן עצוב הוא ושנתו נודדת מעליו.
כן חיינו הם קשים אך אבי המנוח תמיד לימד אותי שצריך לחשוב ש"תמיד יש מסכנים איתנו". והוא צודק, לכן זה מה שאני עושה.