משחק אכזרי

"את משחקת משחק אכזרי" אני אומר, ומנשק קלות את קדקודך.
אני יודע שזה לא יימשך עוד זמן רב, זה לעולם לא נמשך זמן רב כול-כך כמו הפעם,
ויכול להיות, רק יכול להיות, שאני מאבד את חדות מחשבתי.
"החיים הם משחק אכזרי" את אומרת ומושכת בכתפייך בהיסח דעת.
נראה כי כול דבר שאת עושה, חייב להיראות אדיש, ומשועמם.
"אבל את תמיד הלכת נגד הזרם" ציינתי, ונישקתי קלות את צווארך.
תמיד היית כזו, תמיד הלכת שמאלה כאשר אנשים אחרים פנו ימינה,
תמיד ישבת בשקט והתבוננת בזמן שאחרים יצאו ופעלו,
תמיד הצלחת כאשר אחרים נכשלו.
"נכון, אני הרבה יותר אכזרית" אמרת וצחקת קלות, שנייה לפניי שהסתובבת אליי והדבקת נשיקה לשפתיי.
היה קשה להגיד שממש נישקת אותי, זה היה יותר כמו רפרוף קליל.
"את לא צריכה לספר לי את זה" אני אומר, ולא יכול שלא לחייך אלייך חיוך עצוב.
נראה שאת מבחינה בו ורוצה להגיד משהו, אך את מחליטה שעדיף שלא.
"אני צריך שתבטיחי לי משהו" אני אומר, שנייה לפני שאת מחליקה מאחיזתי.
את מרימה את מבטך אליי, ולרגע, אני שונא את עצמי על מה שאני עומד לעשות.
אני שונא את הכבלים שאכפות אותך בהם.
"אני צריך שתבטיחי לי שלא תברחי לי סתם ככה" אני אומר, ומושך אותך אליי.
"אני צריך שתבטיחי לי שלא תלכי בלי להיפרד" לא נראה שזה מפריע לך,
אך איני יכול שלא להרגיש את השלשלאות שבהן קבלתי אותך אליי.
ואני לא יכול שלא לשנוא את עצמי על כך.
"אני מבטיחה"