משוואה עיוורת

"אוח, זה כזה אידיוטי.. את פשוט.. מפגרת!" זעקה בזעם, קוברת פניה לכפות ידיה בייאוש, מחליקה אצבעותיה לשיערה האדמוני ומסבה מבטה אל עברה בשנית, מפלחת לליבה ולתחושת הביטחון והשייכות אשר אפפו לגופה בעודה לצידה, בעודה לצד האדם היחיד אשר לו האמינה כי יתמוך לה.
"מה את רוצה ממני?! מה?!" השיבה בזעקתה כן היא, דמעותיה מבצבצות לזוויות עיניה, עושות דרכן במורד פניה ומותירות אף ולא דבר מאשר כאב, ייאוש, נחילים מוכרים, כמעט ובלתי נראים, אשר שבריריותם ועוצמתם גדולה מאשר היה ליכולתה לדמיין. היא נאנחה עמוקות, מחליקה אצבעותיה לעיניה ומושכת לאפה חרש.
"יודעת מה? באמת, שלא אכפת לי מה את אומרת. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני פשוט יודעת!" הוסיפה וקולה חלוש, רועד, אך יחד עם זאת החלטי, עושה פעמיה אל עבר דלת החדר ונעלמת לטריקתה הזעומה.
"טיפשה!" מלמלה בזעם עצור, צונחת למיטתה הרכה והקרירה למדיי, מניחה לאותן התהיות והמחשבות לשוב ולהציף ראשה, לאפוף לגופה חרש, להעירה משנתה זה לילות כה רבים, להוסיף ולהטריד מנוחתה הדוממת.
והנה עוצמת היא עיניה, שוקעת לחלומותיה, לסיוטיה המזוויעים. והנה הוא ניצב כלפניה, ולעיניה שיערו הבהיר הצונח לעיניו, המסתיר שדה ראייתו, המסתיר ברכותו עיניו המדהימות ביופיין.
והנה היא, ניצבת כלפניו, ושיערה הארוך והשחרחר נח לגבה, לפניה איפור כבד למדיי ושפתיה חשוקות, ממתינות לבאות, מצפות לתשומת הלב הנדרשת, אך נוכחות לגלות סירוב קל, המתלווה לתירוץ עבודה חרישי.
והנה הוא חובק לגופה, ועובר לאחרת, ושיערה לה בהיר וארוך, ולעיניה התכולות זיק של תקווה, אותו הזיק הנגלה לעיניי כל החולפות לחיי אחיה הטיפש, חיי אחיה הילדותי.
היא פקחה עיניה בפתאומיות רגעית, מונעת את הבאות, מונעת את אשר ידעה כי יתייצב כנגד עיניה, את אשר יפלח ליבה לדרכו הפשוטה, האידיוטית.
"היחידה שבאמת חשוב לי שתדע מהעניין, עיוורת.." מלמלה בינה לבין עצמה, ייאושה ניכר להבעתה ודמעות קלות של עייפות לעיניה, דמעות של ייאוש, דמעות של סבל חרישי.
היא עשתה פעמיה אל עבר דלת חדרה, מניחה לאצבעותיה להחליק לידיתה, מניחה לרגליה לעשות שלהן ולהובילה אל עבר אותו המקום לו היה לרצונה להגיע.
כאשר פתחה אותה הדלת, לא חשבה פעמיים.
היא ידעה כי כל אשר לשפתיה, הוא האשמותיה הכוזבות, היא נכחה כי כל אשר לשפתיה, הוא האמת לאמיתה. היא נעצה מבטה בנער המסכן, השוכב לאותה המיטה הזוגית והקטיפתית לכשלה, ולרגליו נערה נוספת, חדשה. היא גיחכה בינה לבין עצמה, וכחכחה בגרונה, ממתינה לגבותיו המורמות, דבר מה אשר לא איחר לבואו.
"מה את רוצה? את לא רואה שאנחנו באמצע?" שאל, מאט למילותיו, כהייתה ילדה, כהייתה נטולת הבנה, חסרת היגיון. היא גיחכה בינה לבין עצמה, אוספת החולצה אשר נזרקה בחיפזון כקודם לכן לקרקע חדרו, ומשליכה אל עברה של אותה הנערה, אשר האמת אינה לעיניה, עיוורת כקודמות לה.
"כדאי שתזיז את התחת הנפוח שלך ותתחיל להבין מה אתה באמת רוצה, כי אני לא אעשה זאת בשבילך. תשומת הלב ההיא, שאתה מנסה למשוך בכוח. הדרישות האלה, שאתה דורש מכל כך הרבה בחורות, אשר לא מבינות ואף ולא דבר ממעשייך המטופשים, למען מה הן? אתה לא מבין שיום אחד התשומת לב הזו תיגמר?! אתה לא מרחם עליהן?! מגיע להן הרבה יותר טוב מהניצול הזה!" זעקה, לא עוצרת ואף לא לרגע, מניחה לזעמה העצור להציף למילותיה, לאפוף גופה חרש. ומה יעשה כתגובה? יזרוק אותה? כאשר אינך באותה המשוואה העיוורת, ההבנה פשוטה הרבה יותר.
כעת עשתה פעמיה אל עבר דלת חדרו, מרוצה. כעת ידעה כי לכל הפחות, ישמע כי יש עליה לומר, ישמע את ניתוחה לו, לאופיו התלותי, יפנים כי אותם המעשים אשר גרם לאותן הנערות המסכנות לעשות, חסרי כל טעם או טקט. יפנים כי אינו אליל, כי אין לחובתן לעשות אף ולא דבר בכדיי לרצותו.
כעת חייכה חיוך זעיר, מרוצה.