משהו קטן ועצוב

לפני שנים רבות קרה דבר נורא. רבות כל כך שעליי לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שהן באמת עברו. רבות כל כך שכבר שכחתי איך להתגעגע. רבות כל כך שאני כבר לא בוכה בכל פעם שקורה לי משהו שמח. ואני כולי קשרים על קשרים על קשרים שהודקו בחיפזון אי אז ואפשרו לי להשאר בחתיכה סדוקה אחת. אבל אני כבר שונה, הרחק משם. אני מצליחה להחזיק את הקשרים שלי רופפים יותר. וערב אחד מגיע, ערב רגוע ויפה. ושמח. ואני במקום של חום ושל בית, ויש ריח טוב באוויר ומישהו אומר משהו. משהו אגבי, משהו נחמד. משהו שאין לי. פתאום מין התכווצות, נפילת מתח. איכשהו הכל שקוע בשתיקה מושפלת-ראש, כאילו כך עשה מאז ומעולם. והעצב הזה, הפשוט והמחושב ומשום כך הרבה יותר גרוע, על החסר. על הדבר הנפלא והכל כך בסיסי שכבר שנים הוא רק חלל בתוכי. וזה אינו יגון, זה הוא לא זיכרון. זו הבנה עובדתית ועצובה שהיה אמור להיות דבר מה, והוא איננו. ובמקום של חום ושל בית לפתע קר קר קר. הקשרים שוב מתהדקים ואיתם הגרון שלי, כמו לפני שנים רבות. כמו בכל פעם שקרה לי משהו שמח.