משאלתו של שמואל

"אתה יודע שמואל, לפעמים אני ממש מקווה שהיית יודע לספור." אמר נתן. "באמת? מה גרם לך לחשוב על זה עכשיו?" תהה שמואל. נתן ענה בטון ענייני: "אתה מבין שמואל, אם היית יודע לספור, לא עד מלא מלא עכשיו או משהו, סתם נגיד, עד 7. אם היית יודע לספור עד 7, אז היית יודע שאמורים להיות שישה שומרים בלבד מסביב לכספת. והיית יודע, שהיום באופן מוזר במיוחד, יש שבעה שומרים, ולא שישה. וזה היה מדליק אצלך נורה אדומה, שמואל. ואולי אם היית יודע לספור עד שבע, לא היינו שנינו קשורים עכשיו בכסאות ומחכים בבונקר מתחת לאדמה לעינויים מייסרים שיובילו למותנו הוודאי."
שמואל הרהר בכך למשך זמן קצר. "אבל נתן, אתה הרי יודע לספור, נכון?" "זה בהחלט נכון, שמואל." התרברב נתן, "עד 24 ולא מספר אחד פחות!"
"אז איך אתה לא שמת לב שהיו שבעה שומרים במקום שישה?" שאל שמואל את נתן, שהאדים מיד. "פשוט תהיה בשקט, אידיוט."

הדלת לחדר האפל בו הוחזקו שמואל ונתן נפתחה, ואור ניאון הכה בפניהם. לחדר נכנס איש גבוה ורחב בצורה מגוחכת, במעיל עור ארוך וכובע תואם. מאחוריו נעמדו שני אנשים, שאילולא היו עומדים ליד האיש במעיל העור היו נראים גדולים וחסונים מאד בעצמם. האיש בהה בשמואל ונתן לזמן מה, כאילו הוא בוחן אותם. לא היה ניתן לראות את תווי פרצופו בגלל האור שפרץ מהמסדרון שמאחוריו. בסופו של דבר הוא ככל הנראה קיבל החלטה, והצביע על נתן. "תביאו לי אותו ראשון." הוא רטן בקול עמוק ומחוספס. "לא אותי, אתה לא יכול לקחת אותי ראשון!" זעק נתן, "יש לי הארכת זמן והקראת טופס בחינה!"
האיש בהה בנתן בדממה לכמה שניות. "מה?" שאל בטון מרוגז ומבולבל. "לא יודע, זה תמיד מה שאמרו לי להגיד שבאו לקחת לי את המבחן בבית ספר, חשבתי אולי זה יעבוד גם עכשיו." אמר נתן בתקווה. "זה לא. קחו אותו." ענה לו האיש וסימן לברנשים החסונים שמאחוריו. הם תפסו את הכסא של נתן וגררו אותו מהחדר בעודו זועק "אבל ההארכת הזמן שלי! ההארכה!". האיש הסתכל על שמואל. "אל תדאג, נחזור בשבילך עוד מעט." הוא אמר, וסגר את הדלת. שמואל שמע דיבורים עמומים, ואז כמה צרחות של נתן, ואז דממה. 'זה לא נשמע כאילו הוא נהנה שם במיוחד.' אמר לעצמו שמואל בחשש.

הדלת נפתחה שוב, והברנשים החסונים נכנסו ותפסו את הכסא של שמואל, וגררו אותו מחוץ לחדר. הם גררו אותו במורד המסדרון שהיה מואר באורות ניאון, והכניסו אותו לחדר אחר, שהיה נראה דומה במיוחד לחדר הקודם בו שהה שמואל למעט מספר שינויים קלים: דבר ראשון, בחדר החדש היה שולחן גדול ממתכת. דבר שני, מעברו השני של השולחן ישב האיש הגדול במיוחד במעיל העור. ודבר שלישי ואחרון, בפינת החדר הייתה מוטלת גופתו המבותרת של נתן. "אני מצטער על הבלגן." אמר האיש הגדול באגביות. "אני מבטיח שננקה פה אחרי שנסיים. לא בטוח אבל שתהיה פה כדי לראות את זה." שמואל בלע רוק בפחד. מה הולך להתרחש עכשיו? באיזו דרך מזעזעת הוא ימצא את מותו? "אני מניח שאתה זוכר איך הגעת אלינו, נכון שמואל?" שאל אותו האיש. "כן," השיב שמואל, "החדרתם לצוות שלנו ששמר על הכספת סוכן כפול, והוא חבט בנו חזק מאד בראש ואז התעוררנו פה."
"נכון מאד, שמואל." ענה האיש בקולו המחוספס. שמואל עדיין לא הצליח לזהות את תווי פניו, שכן הם היו מוסתרים מתחת לכובעו. האיש המשיך לדבר: "אני מניח שעד כה אתה הבנת מה אנחנו רוצים לשמוע ממך, נכון?" שמואל נלחץ. הוא לא היה רגיל למצבים שכאלו "אמ… אתם רוצים לשמוע על מה שיש בתוך הכספת, נכון? טוב, אז יש בפנים את התוכניות הסודיות של דוקטור פלמינג להשמדה של -" "מה? לא! זה לא מה שאנחנו רוצים לשמוע ממך!" אמר האיש. "גם החבר שלך כאן עשה את אותה טעות בדיוק."
"אז מה אתם כן רוצים לשמוע ממני?" שאל שמואל בייאוש. "אני אגיד הכל, רק בבקשה אל תהרגו אותי!" האיש צחק. "לא לא, שמואל. העניין הוא מאד פשוט." הוא נעמד. שמואל נרתע. "כל מה שאנחנו רוצים לשמוע ממך הוא… איזה חלום אתה רוצה שנגשים לך?!" האיש זעק בעודו מטיל מעליו את המעיל והכובע, שחשפו חליפה בצבע ורוד מנצנץ, בלורית בלונדינית מתנפנפת וחיוך לבן כפניו של מואשם ברצח בעת חקירה.

"מה? מה הולך פה?" שמואל היה מבולבל. האם זו דרך מוזרה לענות אותו? "שמואל חביבי, בסך הכל רצינו לפנק אותך טיפה! אתה עבדת בשביל הבוס הגדול במשך כמה, 15 שנה? שלא תחשוב שהוא שכח!" אמר האיש בחיוך, הפעם בקול חלק ונעים ולא מחוספס. "הוא מוציא אותך לפנסיה מוקדמת! ובנוסף, בגלל שהיית כזה עובד נאמן במשך כל השנים, אתה מקבל משאלה אחת ממנו! החלום הכי גדול שלך יכול להתגשם! למה חשבת שנהרוג אותך?"
"אממ… הכניסה הייתה קצת מפחידה." ענה שמואל בחשש, עדיין מתקשה להאמין שזה אמיתי. "והמכה על הראש, והחדר החשוך, והעובדה שאני קשור לכסא וזה שנתן מת בפינה." "באמת?" תהה האיש, "אני לא מבין כל כך למה אתה מתכוון, אני חשבתי שזה בסדר גמור. אבל בסדר, אני אדאג שהבחורים ידאגו לקראת העובדים הבאים שהכניסה תהיה קצת יותר חביבה ומסבירת פנים." הוא התיישב בחזרה בכסאו, שלוב רגליים ומחיוך מאוזן אל אוזן. "אז דבר אליי, שמואל היקר! מה אתה הכי רוצה בעולם? מפגש עם ביונסה? לטוס למשחק קריקט? לשמוע תגובה גזענית מופנית כלפיך מפי דונאלד טרמפ? רק אמור לי, ילד! אני כבר אסדר את זה!" שמואל זע בכסאו בחוסר נוחות, "אני מניח שאני לא אתנגד ל…" "קדימה ילד, אל תתבייש!" הפציר בו האיש, חיוכו רק גדל מרגע לרגע, מגיע לגדלים כמעט לא הגיוניים אנטומית. "אני רוצה לדעת מה קרה לנתן." אמר לבסוף שמואל. חיוכו של האיש נמחק. "ברצינות? על זה אתה מבזבז את המשאלה שלך?" הוא שאל את שמואל בעצב.
"כן." ענה לו שמואל. "אלוהים אדירים, אני מוקף במפגרים." נאנח האיש, בעודו משעין ראשו על השולחן ושם את ידיו מעליו. "כל מה שאתם תמיד מבקשים הם דברים כמו 'אני רוצה לצאת מפה', 'אני רוצה לא למות', 'אני רוצה סוכריה'… למען השם, תנו לי כבר אתגר!!!" הוא צרח והכה בידיו על השולחן. "תוציאו אותו מפה! אני לא יכול להסתכל עליו!" הברנשים ניגשו אל שמואל והחלו להוציא אותו מהחדר.

"רגע! אבל מה קרה לנתן?" שאל שמואל בעודו נגרר החוצה. "הוא ביקש טיגריס רעב כמתנה." ענה האיש בין הדמעות שעיטרו את פניו. "מי מבקש טיגריס כמתנה?!"