משאלות שכאלו

"זה מסוכן לבקש משאלות שכאלו." אני אומר, ויכול לראות את ההפתעה בעיניה.
אני לא ממש בטוח למה דיברתי אליה בכלל, אני לא עושה זאת לרוב.
"אילו?" היא שאלה, מרותקת אליי.
זה היה כך לרוב, אנשים לא יכלו להוריד את מבטם ממני, אבל זה לא היה בגלל מראי, טוב, לא רק בגללו, משהו בי לא נראה להם אנושי, משהו משך אותם לסכנה שסימנתי.
"משאלות אפלות."אני עונה, וצוחק למראה הבעת פניה. שכחתי כמה משעשעים הם בני האנוש.
"זו אינה משאלה אפלה." היא עונה וזוקרת את סנטרה לעומתי.
"יקירתי, כל משאלה שנלחשת בלילה חסר ירח, היא משאלה אפלה."
אני עונה לה, משועשע מכך שהיא אינה יודעת זאת, מצד שני, בני האנוש איבדו ידע מסוג זה כבר לפני עידנים.
"את יודעת מה היא משאלה אפלה?" אני שואל, ומביט בשמיים החשוכים.
"לא" היא מודה בחוסר חשק, ואני מחייך לעברה.
"זאת משאלה מהסוג הכי גרוע, היא מסוכנת, והיא תמיד מתגשמת."
אני עונה, ויודע שדיברתי יותר מידי, שעדיף שאעזוב.
"למי אכפת שהיא מסוכנת? העיקר שהיא מתגשמת." היא עונה לי, מאושרת מכך שיש לה תשובה.
"יקירתי, לפעמים פשוט עדיף להשאיר דברים מסוג זה, קבורים עמוק באדמה."
אני עונה, ומושך בכתפיי, כאומר שאני לא יכול לספר יותר.
"למה?" היא שאולת לא מוכנה להרפות.
"משום שאני אאלץ לשוב לפה." אני עונה, קולי קר כקרח. "ותאמיני לי, אני עסוק מידי בשביל לטפל בבני אנוש מטופשים כמוך." אני חושב שהייתי קשה מידי אליה, אבל פשוט נמאס לי כבר.
"מה אתה?" היא שאלה, מפוחדת מעט.
"הסיוט הכי גרוע שלך."