מר האנק

תמיד היה את אדון האנק, חי לפני שהוקם הכפר וכאילו נולד איתו. כי אי אפשר לראות את הכפר בלי לראות את האנק.
בכל בוקר הוא היה מגיע ראשון לאסוף את הלחמניות החמות מהאופה ומברך את כולם בבוקר טוב. הוא היה עוזר לגננות עם הילדים העיקשים שלא רוצים ללכת הביתה ומעלה את כל הילדים פעם בשבוע על הטרקטור שלו כדי לקחת אותם לשטחים לקטוף אפרסקים בשעה חמש בערב בדיוק.
כולם ידעו בדיוק איפה גר מר האנק, והוא תמיד שמח לעזור לכל מי שבחר לבקר אותו. הוא היה מכין כוסות תה ומכיר את כל הסיפורים של כולם, הוא היה עוזר בשיעורי בית וגורם לכולם לחייך.
למר האנק היה את הניצוץ הזה בעיניים שהאיר את כל הסביבה שלו, היו לו ידיים של זהב.
הוא הגיע לכל החתונות, וידע את כל השמות של כולם, ועזר לנטוע כמעט את כל העצים ברחוב של גל כשאבא שלה היה חולה.
מר האנק היה עוזר לחלוב את הפרות בכל יום בעשר בבוקר ולשים להן שוב אוכל בערב, והוא תמיד היה זוכר להגיע בשש בצהריים בדיוק כדי לתת לעגלים הקטנים חלב בבקבוק.
ועד אז? הוא היה שומר על התינוקות בזמן שהאימהות הולכות לשתות תה, מעדר את הגינה ומבקר שלוש נשים מבוגרות בכל יום.
מר האנק היה בריא כמו שור, ותמיד היו לו את הבדיחות הכי מצחיקות בכפר.
מר האנק הוא גם הכי חזק בכפר, הוא אפילו יכול להרים גם את רון וגם את שירה ,מבלי שתעוף לה החצאית, על הכתפיים שלו!
מר האנק הוא הגיבור של הכפר. ויש לו את העגבניות הכי אדומות והכי מתוקות, והחיוך שלו הכי גדול בכפר.
הוא תמיד היה אומר שהשערות הלבנות שלו צומחות בגלל שהוא שמח. כי הוא מר האנק, וכולם בכפר אוהבים את מר האנק. אפילו דני המרושע אוהב את מר האנק, גם אם הוא תמיד צובט לו את הלחיים.
אבל…
מר האנק לא באמת תמיד שמח.
כי למר האנק יש משהו שחור בזיכרון שלו, משהו שמונע ממנו להתקדם הלאה.
למר האנק לא היו ילדים. ובגלל זה הוא היה האבא של כולם בכפר שלנו.
אבל למר האנק היתה גם אישה. יש לו תמונה שלה בכיס, ותמונה גם על השידה שליד המיטה.
ובכל לילה הוא נכנס למיטה, מנשק את התמונה ומתכסה עד שנגמר לו האויר.
בכל לילה הוא מתהפך על כל הצדדים ולא מצליח להרדם כי היא חסרה לו לידו במיטה, וכי הוא רגיל מדי לישון עם מקצב הנשימות האיטיות שלה ברקע.
אז מר האנק דוחף הצידה את הכרית שלו, שאותה הוא כבר יחזיר למקום בבוקר, ומושך אליו את הכרית שלה. גם אם כבר נעלם ממנה הריח שלה מזמן, והציפית הוורודה כבר בלתה ונהייתה ישנה מעודף של דמעות ושנים שעברו לאט מדי.
ואז בשקט, כשכולם ישנים ואף אחד לא שומע, לקול צווחות הצרצרים בחוץ,
מר האנק בוכה בשקט.
ובכל לילה, הוא מתגעגע מחדש.