מרסס

הייתה משימה וזה הסיפור הקצר שכתבתי לה. המשימה הייתה לכתוב משהו על אדם שפגשת היום… לפתח את הדמות עד הסוף!
~~~~~~~~~~~~~~~
זו לא היית הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, אבל עדין ליבו פעם במהירות, מתרגש מזה כאילו הוא תינוק שבפעם הראשונה לעס גומי, כמו ילד שמקבל ציון מאה במבחן במתמטיקה… לא. הוא פשוט התרגש וזהו.
"אתה מוכן?" טל שואל אותו, מחזיק את הבקבוק המרשרש מעל לגדר. הוא מהנהן ולוקח את בקבוק התרסיס, מנער אותו פעם אחת, ובפעם השנייה שהוא מנער הוא לוחץ על ההדק האדום הקטן, וקו עבה בצבע כחול נמרח על קיר הבטון הלבן של הבניין הישן והנטוש. הוא נושם שוב ועושה עוד קו אחד מעל. יוצר איקס כחול.
"לבן" הוא ממלמל. טל מושיט לו עוד בקבוק, הוא מנער אותו גם ומקיף את האיקס, ומוסיף קווים קטנים בתוך האיקס עצמו. כדי שיצא סוג של מצב של נפח.
"אינדיגו" הוא אומר. טל לא עונה, אבל הוא שומע רישרוש "נו, אינדיגו יא מטומטם!" הוא אומר בחוסר סבלנות. טל מחטט בתיק מאחוריו.
"נשאר רק צהוב" אומר בחוסר שלווה טל. הוא נאנח אבל לא מסתובב. אותו המבט שתמיד מכסה את פניו עלה שוב.
"למה, נתת, לו, לקחת, את, השאר?!" הוא לחש בשקט. מאיים. הוא לוקח את הבקבוק הכחול ומכסה את המקומות שבהם הכחול עדיין לא היה בטוח ומטושטש מידי. מרוב כעס, לאחר כמה שניות של דממה הוא זורק את הבקבוק על האספלט שיישרו בדיוק לפני שבוע, והרשרוש והטיק טוק שלו גרם לטל להתצמרר.
"לא יודע, זה היה מלא כשיצאנו בכול אופן" מלמל טל בחשש. מסדר את כובע המונסטר שלו בבושה על הפרצוף, ונרעד ממש רוח קל. הוא דופק את ידו בראשו ומסתובב אל טל.
"אני הולך לתפוס אותו" הוא נאנח בדרמטיות, למרות שהוא חושב שלא כול כך קשה למצוא ילד בן 9 ברדיוס של קילומטר מקסימום "ואתה" הוא הצביע על טל, "מחפה עליי פה ולא מעיז לברוח, אוקיי?" הוא שואל. טל, מכווץ עוד מלפני כן, התכווץ עוד והנהן חלושות. מופתע עד כמה הוא יכול לפחד מהילד הזה. הוא נאנח וקם, דורך על עלה נידף ברוח, שמרשרש מתחת לנעליי האדידס שלו ובחתיכות קטנות עף ברוח. ממשיך לעוף ברוח.הוא מחייך, פיו הקטן עולה למעלה קצת, משקפיו, שנחו בצורה טבעית מידי על אפו, נטו ימינה קצת, ועיני הכחולות חיפשו רמז לילד הבלאגניסט הזה. 'עם הוא חוליגן… אז מה לעזאזל אתה?' הוא שואל עצמו בעודו עולה על האופניים היורוקים שלו. מכנסי הגינס הבהירים שלו מרוב כביסות התבדרו ברוח, אויימו ליפול מגופו הצנום, והגופייה האדומה שנצמדה על שרירו לא הייתה יותר מאשר שקית בד שנגזרה. הוא נאנח. אבל זה אל השפיע עליו. הוא התחיל לדוווש.
מייחל בכול ליבו שאחיו לא העיס להיעלם ככה ב12 בלילה.