מרחק חצי זרת מהצד המערבי של חופי אפריקה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

השנה הייתה 2022, הבחירות הכלליות הסתיימו בהכרעה ברורה והעתיד של מעל 50% מהאוכלוסיה נראה לא מבטיח. היו אפילו כאלה שהגדילו לעשות ותיארו אותו כשחור ממש.
חמוטל סיימה לתרגל בקורס 'תורת הקוונטים '2 באוניברסיטת תל אביב, השעה הייתה 18:00 בערב והיו לה עוד ארבע שעות עד שתתחיל את המשמרת שלה בבר באלנבי שעבדה בו בקביעות בשנתיים וחצי האחרונות: ה-'אסקייפ'.
חמוטל הייתה סטודנטית מצטיינת לתואר שני בחוג לפיזיקה בפקולטה למדעים מדויקים ביום ואמזונה חסרת עכבות וסקסית בלילה.
היא התיישבה באחד השולחנות הפנויים בקפיטריה של הפקולטה חמושה בכוס קפה ובהרבה תסכול.
"כדאי שתתחילי לתרגל כביסה ספונג'ה ובישול גורמה לילדים" יצחק המנחה שלה הקניט אותה בזמן שעמד בתור לקנות סנדוויץ גבנ"צ, כריך שאכל כול יום בעשר השנים האחרונות. היא חייכה אליו חיוך מאולץ. בכול יום אחר הייתה אולי מגיבה, אבל היום לאור תוצאות הבחירות אולי כדאי שבאמת תתייחס ברצינות לאמירה השובינסטית שלו ותתחיל לבדוק סירים ומחבתות.

אנשים באו והלכו מסביבה והיא הייתה מיואשת. לא נראה שלאף אחד באמת אכפת כאן, הם שקועים בתוך המשוואות שלהם ולא מוציאים או מוציאות את האף כדי לבדוק מה קורה שם בחוץ. מה נהיה עם הנשים האלה? למה הן לא נלחמות על החיים שלהן? למה הן מקבלות את המצב כעובדה מוגמרת?

אחרי שעה של ישיבה חסרת תועלת מבחינתה, היא קמה והלכה. חמוטל עברה על פני המסדרונות הארוכים בפקולטה בדרכה החוצה אל החנייה. אלא שבעודה צועדת בנמרצות, אחד הפוסטרים משך את תשומת לבה ועיניה – בשבריר השנייה שהספיקה לקלוט אותו. זו הייתה מפת העולם.
לעזאזל לאן אפשר לברוח מכאן? חשבה כמו כמה מחבריה הטובים ביותר.
חבל על המאמץ, בכל מקום בעולם המסריח הזה, זה בדיוק אותו הדבר.
נשים מחייכות יפה ובנימוס ומוותרות על הכוח שלהן לגברים.
העיניים שלה שוטטו על פני המפה, סורקות אותה במהירות כמו קרן לייזר, ונפלו על כתם חסר שם, אי שם באוקיינוס האטלנטי במרחק חצי זרת מהצד המערבי של חופי אפריקה .
היא חזרה על עקבותיה במרצ חדש, כל הדרך במסדרון הארוך, עולה במדרגות אל מעבדת המחקר שלה, פותחת את הדלת בחיפזון לא טורחת לסגור אותה אחריה, ממהרת אל פינת העבודה שלה. החיפוש במנועים המתוחכמים של מחשבי האוניברסיטה, העלה שמדובר באי בשטח ששווה בשטחו לחציה של מדינת ישראל, מזג אוויר טרופי, תוואי פני השטח נוח ליישוב ולמגורים ועצי פירות טרופיים ממלאים חלק משמעותי מהצד המערבי של האי. האי אינו בשליטה של אף מדינה ולאף בעל אמצעים וממון אין בעלות עליו.

המוח של חמוטל החל לקדוח, בתוך 45 דקות ניסחה מסמך שהכיל פרטים התחלתיים של תוכנית אמביציוזית במיוחד – בשביל חמוטל זה היה אתגר מעשי, שום דבר אינו גדול על האשה הזאת.

היא סגרה את המחשב, יצאה מהמעבדה לכיוון הרכב והמשמרת באלנבי.

למחרת נשים בכל הארץ החלו לקבל לפיד של הרשת החברתית בה היו חברות את ההודעה הבאה: " אם את חוששת מהעתיד, נמאס לך מההווה, או נפגעת בעבר, את מוזמנת לכנס נשים בבר 'אסקייפ' באלנבי 68" ההודעה היא לנשים בלבד, גברים לא יורשו להיכנס.

מתי, הבעלים של ה'אסקייפ', היה בחו"ל, ובמייל ששלחה לו חמוטל היא ביקשה רשות לקיים ערב נשים, בתשלום כמובן. מתי הסכים, הוא מרוויח כסף, מה אכפת לו. בשעה 21:00 בערב שבו נערך הכנס חמוטל סילקה את כל העובדים הגברים מהבר, ארגנה ירקות חתוכים, פחמימות ריקות, פירות העונה, מרגריטות וקוסמופוליטן בשפע.
שעה לאחר מכן ארבעים הנשים שהגיעו לבר היו המומות מההצעה שלה. וביחד עם זאת, הרוווקות מביניהן חתמו על חוזה סודי ביותר (אני לא יכולה לספר לכם את הפרטים כי הוא היה ממש סודי).
שבועיים לאחר אותו ערב בבר הן פשוט נעלמו.
בלי להודיע מראש לאף אחד שהן עוזבות, לאן והאם ישובו אי פעם.
ההורים של חמוטל היו שבורים. אולי קרה לה משהו, אולי מישהו עשה לה משהו – אבל מצד שני מהיכרותם עם בתם אף אחד לא יכול על חמוטל.
בעיתונות החלו לדווח על היעלמותן של שלושים הנשים, חוקרים ניסו להתחקות אחר מיקומן אך הן תמיד היו מגיעים לאותו dead end.
ההודעות שחמוטל שלחה ברשתות החברתיות המשיכו להיות מופצות ביתר שאת לעוד ועוד נשים גם בהעדרה. אחרי חודשיים הן כבר הכילו תמונות נוף פסטורליות של אי אחד באוקינוס האטלנטי במרחק חצי זרת מחופי אפריקה.
בכל ההודעות היה אותו מסר והייתה בהן דרישה לסודיות מוחלטת.
התהליך היה כזה: בהתחלה עזבו את המדינה רק רווקות.
אחרי שלוש ארבע שנים החלו לנטוש גם אימהות עם ילדים קטנים ולאחר עשור גם נשים עם מתבגרים. הילדים, בנים ובנות, הגיעו למדינה מטריאכלית – הנשים שולטטטטות, החוקים היו מוזרים לבנים בהתחלה, אך הם גדלו לתוכם, הפנימו אותם ובסך הכול היו די מרוצים מההכלה, קבלה, נתינה וסובלנות ששרו על האי.
נשים מעל גיל 65 כמעט ולא הצטרפו – היה להן קשה יותר להשתחרר מהכבלים הבלתי נראים, שלכדו אותן כל חייהן.

האי היה שלו כל השנה, לא היו שם מלחמות, רצח, אונס, אלימות פיזית או מילולית. הנשים גילו שהן בעלות תושייה, הן ממש יצירתיות אם הן רוצות, וגם פיזית וואלה הן יכולות להסתדר. אם למישהי היה קשה היא הייתה נעזרת בחברתה.
לא הכול היה מושלם, לפעמים היה חוסר פרגון, בכי, מלא רכילות וקצת היסטריה מחרקים ממש נבזיים אבל הן הצליחו להתגבר על כול המכשולים.

לעומת זאת, במדינת האם שלהן, הגברים נותרו לבד. טוב, לא לגמרי לבד. היו נשים מעל גיל 65. פתאום הן נראו לגברים ממש סקסיות ומועילות. לא מעט גברים איבדו עצמם לדעת ולא ממש הסתדרו בעיקר עם כול הקטע של השפעת, כאבי שיניים, אוכל, כביסה, בחירת צבע לספה, ארגון החיים שלהם ושאין להם על מי לשלוט או במקרה הצורך להתעלל. גם יד ימין די כאבה להם, אז הם עשו מארבים וצדו את הנשים המבוגרות כדי שיבצעו את משימות הבית.
הנשים שנותרו במדינה נאלצו בלית ברירה לרדת למחתרת וחלקן הצליחו לחמוק ולהגיע לאי.

יום אחד, לאחר שתיים עשרה שנים מאז אותו יום בו חמוטל עזבה את המדינה, עגנו מול חופיה המוזנחים שלושים ספינות ענקיות והורידו אלפי נשים. בעיקרון הייתה צריכה לפרוץ מלחמת גוג ומגוג אך התושבים הזכרים שנותרו מאחור היו כל כך שבורים ומוכים וחסרי כול מוטיבציה שההשתלטות על המדינה נעשתה בתוך פחות משבוע.

וכך יצא שהבחירות העגומות של שנת 2022 התניעו מהלך ששינה את פני ההיסטוריה לעד. לנשים החכמות שטעמו פעם את טעם השלטון והשררה מהצד הלא נכון שלו, היה ברור כשמש שהן לא תוותרנה עליו שוב לעולם מינוס הכוח והשררה :)

זוהי הצעת הגשה – כל השאר עליכן❤