מציאות

לאנה-פליסיה לא היו הרבה אופציות בחירה. היא יכלה להישאר בבית, בברצלונה, ולממן לבדה שכר דירה, לימודים, אוכל, ולחיות כאדם בוגר כבר בגיל ארבע-עשרה, או להצטרף להוריה ולעבור לגור בגרמניה.
גרמניה הייתה קרה. בחורפים בספרד, אנה-פליסיה יכלה לצאת החוצה בסוודר בלבד- בגרמניה היא נאלצה ללבוש שני סוודרים, מעיל וצעיף ועדיין להרגיש את הרוח נושבת לה בין התפרים הקטנים של הבד, בין החורים הזעירים שהשאירו החוט והמחט.
השפה הייתה זרה. האותיות היו אותן האותיות, אבל המבטא היה שונה, והמילים היו כל כך ארוכות, ובוטאו בבת-אחת, בלי הפסקים באמצע. בזמן שקראה, היא הייתה צריכה ברוב המקרים לעצור באמצע כדי לנשום. היא התחבטה ארוכות (האירוניה) עם המילה Überschallgeschwindigkeit שפירושה מהירות על-קולית. בהחלט הייתה דרושה מהירות על-קולית כדי לדבר בגרמנית.
האוכל היה שונה. המטבח הגרמני היה עשיר בבשר, ופחות בירקות ופירות טריים. רוב האוכל היה משומר, ואנה-פליסיה לא יכלה לסבול את טעמו של הכרוב, ההרינג או כל מאכל גרמני מסורתי אחר. הוריה השתדלו להכין את אותם המאכלים הספרדיים המקוריים, אבל אנה-פליסיה לא הבינה איך בדיוק אפשר להכין אמפנדס עם הרינג.
בפי המורים ותלמידי הכיתה החדשה שאליה הצטרפה, היא הייתה "אנה-פליצי", כיוון שלא יכלו לבטא את שמה כמו שצריך. אנה-פליסיה, באנגלית מלאת-תנועות ידיים ושרבוב מילים בספרדית, ביקשה מהם לקרוא לה "אנה" וזהו.
הם הגיבו בהנהון מוגזם ובמילים ארוכות בגרמנית שאנה-פליסיה לא הבינה.
" "Jep, Jep אמרה אחת מהבנות. היא הגתה את זה בצורה כל כך שונה מצורת הכתיב, עד שאנה-פליסיה חזרה לאנגלית ולתנועת הידיים בניסיון להבין מה זה "יאטאפי", על פי ההגייה.
הילדה, מתילדה, שאנגלית ככל הנראה לא הייתה שגורה בפיה עד כדי אפשרות של שיחה -במיוחד אם בת-שיחתה בעצמה לא ידעה אנגלית כל כך טובה- לקחה דף ועט מאחת הבנות האחרות ואייתה את המילה על דף. לאנה-פליסיה לקחו רגע או שניים עד שהבינה שפירוש המילה הוא בסך הכל "כן". מתילדה צחקקה ואמרה בספרדית מגומגמת ובמבטא נוראי, "En general sí" (בסך הכל כן). אחר כך היא פלטה משהו בגרמנית שאנה-פליסיה לא הבינה.
בערבים היא הייתה יושבת עם הכרך הבלוי של La sombra del viento(צלה של הרוח), שהביאה מהבית, ספל כוס תה חם ומהביל בכפות ידיה הקרות. היא דמיינה את עצמה בבית הקברות לספרים נשכחים, בספרייה הסודית שמכילה אלפי ספרים ישנים וזנוחים שאיש אינו קורא עוד, ויכלה לראות את מדפי העץ הגבוהים והמרקיבים, את הספרים, עטופים בכריכות עור כהות ובלויות משימוש.
וכשחזרה למציאות, למכוניות הטסות בכביש ולגרמנית המסובכת, מביטה אל רחובותיה השקטים אך מלאים של המבורג, ליבה היה נחמץ בתחושת אכזבה.
אנה-פליסיה הייתה סוגרת את הספר, מניחה למילים בספרדית המוכרת כל כך לעצום את עיניהן, ועוצמת את עיניה הספרדיות מהמציאות הגרמנית.
*
ניקולס היקר,
אני מקווה שאין במכתב זה שגיאות כתיב או דקדוק שיעלו צחוק בשפתייך, כי לא השתמשתי בתרגום האוטומטי- אני חושבת שאני זכאית למחיאות כפיים.
רציתי להגיד לך את הדברים האלו פנים-אל-פנים, אבל בגלל הנסיעה המטופשת הזו למינכן נבצר ממני (אתה רואה? מה בדבר מחיאות כפיים?) לראות אותך.
קודם כל, תודה על העותק של "צלה של הרוח" בגרמנית. אני חייבת להודות שבספרדית הוא מוצלח הרבה יותר- אבל כך זה תמיד, בשפת המקור, כשהמילים הן אותן המילים בדיוק שהסופר התכוון אליהן- אבל גם בגרמנית הוא לא-נורא. כשאחזור, הספר ימצא את דרכו אל ידיך בחזרה. (אני מוכיחה פה שאני זכאית למחיאות כפיים)
אני לא עד כדי כך שפלה, עד שאגנוב לך את הספר. רק רציתי לציין.
אתה זוכר שלפני חצי שנה אפילו המילה "כן" הייתה מסובכת בשבילי? והיום אני כותבת לך מכתב שלם בשפה הארוכה והמייגעת הזו.
אל תגיד "ich habe dir gesagt" (אמרתי לך), ניקולס. שלא תעז להגיד את זה. אפילו לא לעצמך, מתחת לשפם שעוד-לא-צמח-לך. אני מזהירה אותך.
אתה יודע כמה זמן לא שמעתי את השם שלי במבטא המצחיק שלך? בכיתה בהמבורג קוראים לי "אנה", בבית, "אנה-פליסיה", ורק ה"אנה-פליסיה" המיוחד שלך חסר.
אני מקווה בשבילך שהתכוונת ברצינות כשאמרת שתלמד ספרדית. אני מצפה בקוצר רוח לענות אותך במילים שלא תבין, כמו שאתה עשית לי. לעולם לא אשכח לך את זה, ניקולס.
כואבת לי היד מרוב אותיות.
אתה שולח לי אימיילים, ניקולס? כי אני לא בודקת את תיבת הדואר שלי, לא מאז שעניתי לכל האימיילים מספרד בגרמנית ולאלה מגרמניה בספרדית.
אולי עברה כבר חצי שנה מאז ברצלונה היקרה חמקה לי מבין הידיים (מחיאות כפיים סוערות לאנה-פליסיה!), אבל עדיין, כשאומרים לי "בית" בגרמנית, אני רואה את הבית הגדול בברצלונה, את השווקים ואת השפה שמתנגנת בקלילות מבין הפה. את השמש.
אתה יודע, פעם, בספרד, הייתי יושבת כל לילה מול החלון ומביטה בכוכבים. אני עושה את זה עדיין, בכל יום -למרות שפעם לבשתי רק את הפיג'מה, והיום אני לובשת גם מעיל, אם אני לא רוצה למות ממות רווי בקור וברעידת שיניים- אבל אני לא רואה כוכבים, והעננים נמרחים על השמיים ככתם צבע ארוך וחסר משמעות ("אנה-פליסיה!", "אנה-פליסיה!" *מחיאות כפיים ברקע*). לא אשקר ואגיד לך שאני לא אוהבת את גרמניה. אבל גרמניה זרה, הן באוכל המגעיל שלה (אני עדיין לא מבינה איך אתם אוהבים הרינג, או כרוב ממולא.- כרוב ממולא!-), והן ברוב האנשים, הן בשפה והן בתרבות.
פעם שנאתי פלמנקו. הפמיניסטיות העזה שבי לא נתנה לי מנוח לגבי הרקדניות הללו, אבל היום אני מפזזת לי בצעדי מחול שמזכירים לי את הסטודיו לפלמנקו שהיה מתחת לבית שלי בספרד, ומשם קולם של ספרדים אותנטיים מזמרים ברכות לצלילי נקישות הקסטנייטות והעקבים.
אני מקווה שלא נמאס לך לקבל מכתבים על ספרד, היות שאנחנו כאן בגרמניה, אבל אני מקווה שתבין למה אני נתלית על הזיכרונות הללו. ואגב גרמניה, מינכן ממש דומה להמבורג, אתה יודע?
הלוואי שהחופש הזה ייגמר כבר!
אוהבת, ומצפה נואשות למחיאות כפיים,
אנה-פליסיה.
*
אנה-פליסיה אספה את שיערה הכהה בפקעת מבולגנת על עורפה, והביטה במכתב שכתבה, בכתב יד שהסתלסל בגרמנית כאילו ציירה את המילים, לא כתבה אותן. ניקולס תמיד התבדח על כתב ידה הציורי והמסולסל. היא בתגובה צחקה על כתב ידו הזוויתי והצפוף, אבל הייתה מאושרת לראות אותו, אפילו אם המילים היו בשפה המעצבנת הזו שעשתה לה כאב ראש.
היא לא יכלה לברוח מעצמה, וממה שהייתה, גם אילו רצתה. העיניים הכהות והשיער הכהה היו עדות נוספת לכך שהיא לא גרמנייה, מלבד המבטא המסגיר ותנועת הידיים. חלק ממנה יזכור לתמיד את ריח הצ'ורוס בחנויות, כולו בצק מתוק, סוכר ושוקולד, את השמש שחייכה כמעט כל בוקר, מלטפת את השווקים, את האותיות המסתלסלות ואת האנשים, אפילו את התיירים המעצבנים שהולכים לאיבוד ברכבת התחתית.
היא חייכה לעבר הנייר, לפני שהכניסה אותו למעטפה ושרבטה את כתובת ביתו של ניקולס בהמבורג. היא ציירה שני לבבות קטנים בתחתית, במקום שניקולס היה משרבט, על גבי המעטפות שהוא שלח, שני לבבות בעט אדום נוטף.
היא מצמצה, ופקחה את עיניה הספרדיות למציאות הגרמנית מסביב.