מצטערת

"סליחה?" הוא שואל אותי, לא מאמין למה שהוא שומע, ואם לומר לכם את האמת, אני לא מאמינה שבאמת אמרתי את זה.
"תגידי לי שדימיינתי את זה." הוא אומר ולוקח את ידי בידו, לא מאמין שאחרי כל מה שעברנו, שאחרי כל הזמן הזה, החלטתי שזה הזמן לסיים הכל.
"אני מצטערת להגיד לך, אבל לא דמיינת." אני אומרת, קולי חסר רגש, ואני חייבת ומר שאני לא מרגישה כאילו זה קורה לי, אני מרגישה כאילו אני מביטה במישהי אחרת, שאני רק צופה מהצד, אך אני יודעת שזו אני שעושה את זה, ושאני צריכה להרגיש משהו, אך משום מה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לכך, אני לא מצליחה להרגיש דבר.
"יש לך מישהו אחר, נכון?" הוא שואל ואני רואה את הדמעות בעיניו, ואני מתחילה להבין כמה הכל אמיתי בשבילו, כיצד אני בטח הורסת את חייו כרגע.
"כן." אני אומרת, והמילה מהדהדת במוחי, אני יודעת שלא הייתי צריכה להגיד לו זאת, פשוט בגלל שזה היה שקר, לא היה לי אף אחד אחר חוץ ממנו, רוב הסיכויים שאף אחד אחר שאני אכניס אל חיי לא יהיה שווה לו, ואם לומר לכם את האמת, אני לא יודעת למה אני עושה את זה בכלל, למה אני הורסת את מה שיש בינינו, אך אני מניחה שעכשיו כבר מאוחר מידי להפסיק.
אני רוצה להגיד לו משהו, אך אני לא בטוחה מה יהיה נכון להגיד עכשיו, אנ ירוצה להגיד ששיקרתי, שאין לי אף אחד ושאני לא רוצה איש מלבדו, אך אני יודעת שסיבכתי את העניינים מספיק גם ככה, ואם אומר זאת, אני רק אהרוס הכל אפילו יותר.
אני פותחת את פי בשביל לומר משהו, אך אני סוגרת אותו שנייה לאחר מכן, אני מביטה בו, בעיניו המלאות דמעות, והכול מכה בי בבת אחת, מה שעשיתי פוגע בי באותה עוצמה כמו שרכבת הייתה פוגעת בי.
אני לא יודעת מה אוכל לעשות בשביל לתקן את כל זה, אני לא יודעת אם יש משהו שאוכל לעשות, אז אני פשוט יוצאת מהחדר, עוזבת אותו לבד, בשביל לא להרוס הכל אפילו יותר.