מצטערת יקירי

אני יודעת, אני באמת יודעת שאני מתייחסת אליו בצורה נוראית. אני לא מכבדת או מתייחסת אליו מספיק. במקומו ממזמן הייתי קמה ועוזבת , מחפשת מישהי אחרת. שתעריך ותאהב אותי יותר ויש כאלה שם בחוץ.
כל הטוב הזה לא מגיע לי. הוא קשוב לי, הוא מתאים לי בול, מתנת האל . אבל אני תמיד אמצא על מה להתלונן לגביו כמה הוא צריך להשתפר , כמה הוא צריך להיות טוב יותר , ובעיקר שיתאים את עצמו לסביבה ולחברה, כי הוא שונה,
בין ממוצע לחריג עד כדי שעמום. לא עוצר נשימה, לא מסובב ראשים לא מעורר קנאה, ומדי פעם יהיו את אלו שירשו לעצמם להעיר עליו, ולהעביר ביקורת. הוא מעוות, גדול צמיגי ורופס, כמו סירת הצלה שיצא ממנה האוויר. חסר צורה ועמוד שדרה, כמו מסטיק שנלעס.

ואני? כופה עליו, כועסת עליו משפילה אותו – קדימה! תראה כמוהם!
הוא לא הבעיה, הוא לא צריך להשתנות, אלא אני ואתם.
הוא הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל.
אני לא קשובה לו, אני לא מתייחסת אליו באופן שבאמת מגיע לו ומגיע לו את הכבוד הראוי, אני לא מעודדת אותו, אני לא מפרגנת או זורקת מספיק מילים טובות אליו, אני לא מביעה אליו חיבה והאהבה? אינה הדדית.
אבל הוא נשאר, הוא לא עוזב, הוא לא קם והולך הוא מתמודד איתי. השאלה היא מתי ימאס לו? מתי יקרוס תחת עול הביקורת הנקושה שלי? מתי יעזוב וישאיר אותי לבדי, לגמרי ערומה וחסרת כל?
אני יודעת שאני לא יכולה בלעדיו, אני יודעת שאני לא אסתדר, אני מצטערת אולי תמצא לך בחורה שתתייחס אליך יפה יותר, בכבוד יותר שתפנק אותך ותדאג לך- בדיוק כמו שמגיע לך.

אני מצטערת יקירי, הגוף שלי.