מצב בלתי הפיך

הוא בהה בידיו הלבנות כסיד שרעדו מרוב הקור של המקום בו היה נמצא. על פניו החלקים והלבנים נמסך מבט הרה משמעות בעוד הוא עובר מהבהייה בידיו לסקירת האזור בו היה נמצא. עד לקצה האופק היה המקום מלא בשלג, שלג לבן וצח שתאם לצבע פניו, הוא לא יכל לראות עוד שום דבר אחר, לא עצים, לא חיות ולא אנשים, רק שלג ועוד שלג שממשיך להיערם. הוא הביט בשמים, הם היו מלאי עננים, "מהם בטח יורד כול השלג הזה." הוא הבין. הוא חשב שהשלג יפה, בדיוק כמו העננים, יש לו את אותו המראה הרך והקטיפתי. "הוא בטח גם מרגיש נעים, השלג, אם הוא נראה כול-כך טוב." הוא חשב לעצמו, מביט בשלג בעיניו התכולות, על פניו מבט עמום, הוא שמח שהוא מוקף כולו בשלג. הוא הרים בידו פיסת שלג ופניו התעוותו מיד, הוא השליך את השלג אל הקרקע ונאנק קצרות, הבעת פניו השתנתה, כעס נמסך בעיניו התכולות, "מה טעם יש בשלג הזה אם אינו נעים למגע? מה טעם יש ביופי שלו אם הוא כול-כך צורם?" הוא צעק בכעס, "בטח גם העננים צורמים למגע!" הוא התרעם, כאילו כועס על מי שמסך בו את התקווה לגעת בעננים, אך אף אחד לא היה שם כדי לשמוע אותו, מלבד ההד שחזר על דבריו. הכאב בידו שכך ועל פניו הופיע שוב אותו מבט הרה משמעות בעוד הוא חזר להביט בידו הרועדת ואז עבר להתבונן שוב בסביבתו. עד לקצה האופק, כול מה שיכל לראות היה רק שלג, עיניו חשכו, "רק שלג צורמני מקיף אותי מכול עבר." היו מחשבותיו, "ומעלי עננים שבוודאי צורמים אף יותר." הוא שקע בייאוש. "אני רוצה לצאת מכאן!" הוא צעק לעצמו, כול מה ששמע בתגובה היה ההד שחזר על דבריו. הוא התיישב על הקרקע, השלג צרם למגע, אבל כבר לא היה לו אכפת, הוא החל לבכות, מניח את ראשו בין ידיו, "אני רוצה לצאת מכאן…" הוא יבב לעצמו בקול רועד. "אני חושש שהמצב שלך הוא בלתי הפיך…" הוא שמע קול רך וענוג מדבר אליו. בתנועה זריזה ככול האפשר הוא הרים את ראשו מבין ידיו וחיפש את מי שדיבר אליו. "מי זה? מי מדבר?" הוא נעמד ועיניו החלו לתור את המקום בו היה נמצא, הוא הביט לכול עבר, אך כול מה שיכל לראות היה רק שלג. "אל תדאג…" אמר הקול הרך והצלול, "מצבך אולי בלתי הפיך, אתה כבר כאן ואת הגלגל לא תוכל להשיב לאחור, אך בלתי הפיך ככול שיהיה, יגיע יום והמצב הזה יגמר…" הקול ניסה לנחם אותו. "יגמר?" הוא שאל בסקרנות, "איך יגמר?" הוא החל להרפות מהניסיון להביט בבעל הקול והתיישב שוב על הקרקע, השלג צרם למגע, אבל לא היה לו אכפת, הוא היה מרותק לדברי הקול הרך עד שלא הרגיש את הכאב. "מצבך יגמר איך שתבחר…" ענה הקול המנחם ברכות, "תוכל לבחור להישאר פה ולמות לאט בשלג ותוכל לבחור לעשות את מסעך אל עבר המזרח, שם תמצא עיר גדולה ובה עצים, חיות ואנשים מכול המינים." הוא לא רצה להיות מוקף יותר בשלג, הוא החליט בנחישות שעליו לעזוב, "אני בוחר לעזוב!" הוא ענה בנחרצות. "הבחירה היא שלך…" ענה הקול לאיטו, "אך זכור, המסע יהיה קשה מנשוא, בדרך ישנן סכנות רבות, השלג הקר והצורם הוא רק המכאוב הראשון בו תיתקל. בדרך אל העיר ישנן חיות טורפות, גם הן נראות תמימות ורכות למגע כמו השלג, אך אל תתפתה להתקרב אליהן, כי יטרפו אותך מיד! בנוסף יהיו המים, אם לא תדע לשחות בהם כמו שצריך, תטבע! בדרך אל העיר גם יער עבות וקסום למראה, אך אל לך לאכול מפרי עצי היער! גם אם יראו לך עסיסיים וצבעוניים, הפירות הצומחים ביער הם פירות רעילים ואם תנגוס באחד הפירות אף מעט, יגרום לך הפרי לשקוע בתרדמת עמוקה. המסע יהיה ארוך וקשה, אך בסופו תוכל אולי למצוא נחמה…" הקול סיים את דבריו, על פניו של האיש נמסך שוב מבט הרה משמעות, "האם כדאי שאצא אל הדרך מלאת הסכנות?" הוא הרהר לעצמו, נחרצותו התערערה לנוכח האזהרות ששמע מפי הקול, "או אולי כדאי שאשאר למות כאן, בשלג…"