מצביע עליי.

כול כך הרבה אנשים במקום אחד.
יושב בצד החדר, כפוף ככול האפשר.
אילו רק יכולתי להיעלם ולברוח,
להתעלם מכול המבטים .
הדואגים, והאלה שרק מעיקים,
המרחמים, הם הכי גרועים.
המראה שבורה,
השידה מתקלפת.
סורק את הדברים שרק יכולתי לראות,
רק כדי להרים מבט, ולהתקל העיניים חוקרות.
תקוע על נקודה לא מוגדרת,
לא יודע אם היא קיימת או מדומיינת.
מנסה לקלוט את התמונה השלמה, אבל היא חצי מוסתרת,
לא אוכל להסביר לעולם.
ולא אוכל להבין זאת בעצמי.
מדוע דברים כאלה קורים?
למה השמש זורחת,
ולפתע העננים אפורים.
למה נשלח חיוך,
והשמיים במציאות בוכים.
למה זה שובר את הלב לרסיסים.
למה את נשמתי היבשה והריקה, לא ממלאים.
מרגיש כאילו רגשותיי כול כך מטלטלים,
לא עוזבים, עד שפשוט נשברים.
הדמעות כבר מיואשות,
לא אוכל לשאת את זה עוד.
המבטים, הלחשושים, הרמזים,
הכול מצביע עליי.
אני פה, נלחם על עצמי,
אף אחד לא נלחם איתי.