מצבות אפורות, מצבות ורודות.

אני מסתובב סביבי המצבה שלך. מחליק את ידי על שכבת האבק, ומנקה אותה.
אני מניח ורדים לבנים – שתמיד הכי אהבת – על קברך, וזורק את הוורדים מחודש שעבר.
מבטי מורם אל עבר שאר המצבות. חלקן מלאות בכיתוב מרגש, על חלקן יש רק שתי מילים בודדות ויש אפילו כמה חשוקות. עלי הכותרת הצבעוניים מפוזרים בכל השבילים, מתים או עדיין יפים.
דמעות נופלות. בכל פינה ובכל מקום אנשים נזכרים ביקיריהם המנוחים.
אני מתיישב מול המצבה, מטר שמונים וחמש מפריד בינינו.
העולם מסביבי שרוי בסבל. נואשים להחזירך לחיים. אני שותק ושותק ושותק.
אני חושב, בכנות, שיותר טוב לך ככה.
בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה. אני יושב מול המצבה שלך, ומחייך לנוכח גופתך.
אני לוקח את דף הנייר המתפורר שעבר ימים ארוכים במשך כמה שנים, ומניח דף חדש – עם כיתוב חדש. שלא יהיה לך משעמם.
כתובים שם כל העדכונים החמים עלינו, עליי, על כולם.
תמיד סיפרת לי שאת רוצה להיות כירורגית. לא הספקת לסיים שנה ראשונה בלימודים, ועובר אורח לא-נחמד פגע בך בלי כוונה.
לפני שלוש שנים ידעתי איך ניתחת. התחלת קצת כשהבנת שהייתי צריך, ואז פשוט הוצאת לי את הלב והשארת אותי מדמם כאב.
לפני שלוש שנים צפיתי במחזה עם עיניים נפוחות וחלולות.
אני קם ומסתובב שוב סביב הקבר שלך. אני מוציא בקבוק קולה מתיקי ומוציא שתי כוסות פלסטיק חד פעמיות. אני שופך לשנינו חצי כוס קולה, "לחיינו!" אני אומר ושותה. אחר כך אני גם שותה את שלך וצוחק בלי קול.
אני עדיין זוכר את ההרגשה, אפילו חווה אותה מפעם לפעם. נפילה חופשית חסרת תחתית אל השחור. מחליק בין הסדקים. אני זוכר את הרוח שלא הייתה קיימת, רק כוח המשיכה שמשך אותי במהירות הקול למטה. כל הזמן יכולתי לשמוע את הצרחה שלי. איך הגלים מתקדמים בכיווני.
כבר שכחתי איך לקוות, ולחלום, אך אלו תכונות נרכשות. אני מרפא את עצמי מהניתוח שלך, שלא צלח. לא נשארת לטפל בזה בעצמך.
אני מחייך, אבל עיניי דומעות בלי הפסקה. אני מנגב את זוויות עיניי באופן מתמיד.
אני מתגעגע אלייך כל כך, שזה חולני – מה שעשית לי.
איך יכולת ללכת עוד לפני שהאמבולנס הגיע? איך יכולת לעשות לי את זה, יקירה?
לו והיית חושבת, לשנייה אחת!
איך יכולת? איך יכולת?
אני משתהה לרגע, ונרגע.
'זו לא אשמתה', אני חושב. אבל אני לא מצליח להבין, מי האשם.