מפלצת

ברוק בצע את הלחם לשתי חתיכות, נותן אחת לה ושומר את השניה לעצמו.
"תודה." מילמלה ג'ולס בקולה הילדותי. הוא הביט באחותו הקטנה שאכלה את הלחם היבש בשקיקה. תוך שניות היא סיימה, עיניה הירוקות כעלה רענן הביטו בו בצפייה ורעב, בתקווה שאחיה ימצא עוד משהו למלא בו את בטנה הקטנה. ברוק הביט בבטנו המקרקרת שלו, ואז בחתיכת הלחם שהעלתה רוק בפיו, ואז בה, בעיניים התמימות שלה, והוא נתן לה את הלחם. היא צחקה ואכלה גם אותו. ג'וליאן הייתה קטנה בהרבה מכדי להבין שאחיה הגדול חוסך מעצמו את הארוחה היחידה של היום הזה עבורה. בת ארבע, מקסימה, מתוקה, תמימה.
"תודה, פאפי." היא אמרה. אחיה הגדול הזעיף פנים. "אל תקראי לי פאפי."
"פאפי פאפי פאפי פאפי!" היא צחקה.
"את ממש מפלצת קטנה!" הוא קרא. "מפלצת!" צעקה ג'וליאן בהתרגשות. "אני מפלצת! ראר ראר! אני אוכל אותך! פאפי!" היא תקפה את אחיה בקולות 'ראר' ו 'ארג' רמים.
"אוי לא! המפלצת אוכלת אותי!" הוא צעק. "הצילו! תעזרו לי! היא תאכל את כולי!" הוא זייף עוד כמה צרחות ואנחות רמות עד שלבסוף היא נרגעה ופשוט חיבקה אותו. היה קר בתוך הסמטה, חום השמש כבר התחיל להתפוגג, ורוח השקיעה חדרה לעצמות שלהם. משלחת גלי רעד בשני האחים המכורבלים. כמו זוג עכברונים קטנים, ג'וליאן ודאי הייתה אומרת.
"אם תבוא מפלצת אמיתית, אתה תגן עלי?" היא שאלה. ברוק צחק. "כן, אני אתן לה אגרוף גדול באף ואגיד 'זה מה שאת מקבלת על זה שהתעסקת עם ג'ולס!'"
ג'וליאן הנהנה. "כמו שעשית לילד ההוא אז…" היא לחשה.
"הילד הזה, ג'ולס, היה הרבה יותר גרוע מכל מפלצת בעולם." אמר ברוק. "הוא היה יותר רשע מהן, ויותר חזק מהן,"
"ויותר מסריח מהן." צחקקה ג'וליאן.
"לא, ת'אמת שהוא הריח די טוב, אבל זה רק עשה אותו יותר מרושע."
"זה שהוא הריח טוב?" שאלה בלבול.
"הוא הריח טוב כי הוא התקלח באותו בוקר, ואכל ארוחת בוקר, בבית שלו."
"וזה שיש לו בית עושה אותו מרושע?" הילדה לא הבינה.
"זה שהוא פוץ נפוח ועשיר עושה אותו מרושע. הילדים ההם, הם לא כמוני וכמוך, ג'ולס. לא'כפת להם ממשפחה והם לא מעריכים את מה שיש להם. אלו ילדים רעים, אחד אחד. אנשים עשירים הם כמעט תמיד רעים, תזכרי את זה ג'ולס. הם אף פעם לא רוצים בטובתך, לא משנה מה הם אומרים. אסור לך לשים ת'אמון שלך באפ'חד חוץ ממני, ובטח שלא בהם. אם את תסמכי על אנשים אחרים: בסוף הם יסדרו 'תך איכשהו."
כאילו שמעו אותו, סירנות משטרה הופעלו בקרבת מקום. ברוק תפס בידה של אחותו הקטנה והתחיל לרוץ, אבל כבר היו שני שוטרים בכניסה היחידה לסמטה. "רשויות הרווחה", היה כתוב על המעילים שלהם. רק חבל שברוק לא ידע לקרוא. הנער ראה את מנהל הסופרמקרט מציץ מאחורי אחד השוטרים, גבר עגלגל ונמוך בעל שפם מטאטא שחור.
"אלו הם?" שאל השוטר. מנהל הסופרמרקט השדוף והגבוה הנהן.
"שלום," אמרה האישה. ברוק לא הבחין בה תחילה. היא הייתה לבושה בחליפה בצבע קרם עם עניבה וחצאית והכל, ושערה החום המתולתל היה אסוף על עורפה. כמו צמר של כבשה חומה. "אני בלה, וזה מר ג'ונסון." היא החוותה בידה על השוטר העגלגל. "אנחנו מרשויות הרווחה. אתם יודעים מזה רשויות הרווחה?" ברוק נסוג אחורה, מושך את ג'ולס איתו. עיניו הירוקות הצלולות כמים סקרו את האישה בחשדנות.
"בכל אופן, אנחנו כאן כדי לעזור לכם. מר טוד," היא הצביעה על מנהל הסופרמרקט. "סיפר לנו על… סידורי השינה שלכם, ואנחנו רוצים לדבר על זה. בסדר?" האישה אמרה, וצעדה עוד צעד אל תוך הסמטה. עורה השחום כששוקולד עשיר ונמס קרן לאור השקיעה. ברוק נסוג אל פינת הסמטה, והורה לג'וליאן להיכנס מאחוריו.
"אתה יודע איך קוראים לי, ואני לי יודעת איך קוראים לך. זה קצת לא הוגן, אתה לא חושב?" שאלה בלה.
"ברוק, קוראים לי ברוק." הנער אמר בחשדנות.
"ובן כמה אתה, ברוק?"
"שתים-עשרה."
"ומי זאת הילדה הקטנה והחמודה הזאתי שמתחבאת מאחוריך?"
"זאת ג'וליאן, והיא אחותי." אמר ברוק, "ואם אתם תעשו לה משהו, אני אהרוג את כולכם. אז אל תיגעו בה, אתם שומעים? אחרת יהיה לכם עסק איתי."
בלה חייכה. "אנחנו לא מתכוונים לעשות שום דבר רע." היא אמרה, וצעדה עוד צעד פנימה. ברוק נלחץ עוד יותר כנגד הפינה, ולא נתן לג'וליאן להציץ מאחוריו. הילדה אחזה בשתי רגליו בידיה השדופות, שיער הקש שלה הציץ משני צדיו של הנער.
"אני לא מאמין לכם." הוא אמר, "ותפסיקי להתקרב ככה. אנחנו לא צריכים את העזרה שלך, לכי כבר."
"אתה בטוח? כי יש ארוחה ומיטה חמה שמחכות לך כבר עכשיו."
המילה 'ארוחה' גרמה לבטן של ברוק לקרקר בכזאת עוצמה שהוא היה בטוח שבלה שמעה.
"אני מבטיחה, שאנחנו לא נעשה שום דבר רע." היא אמרה, והתקרבה עוד. ברוק הרים מוט ברזל שהיה זרוק במקרה על הרצפה.
"אל תתקרבי!" הוא צרח. בלה נרטעה.
"תראה, ילד, אתה תבוא איתנו בכל מקרה. אנחנו יכולים לקחת אותך בידיים או שאתה יכול לבוא, תבחר אתה מה יותר טוב לאחות הקטנה הזאת שלך." אמר השוטר העגלגל. ברוק נחרד, ואחז בג'וליאן ביד וחצי, מאמץ את גופה הקטן לחזהו כמו שאימא שימפנזה מחזיקה את הגור שלה. בידו השנייה הוא הרים את מוט הברזל.
"השוטר ג'ונסון!" קראה בלה בקול נוזף. ברוק נבהל אף יותר. שוטר, הם פושעים, יקחו אותם לכלא. בכלא מפרידים בין בנים לבנות, יקחו ממנו את ג'וליאן.
"אל תתקרבו!!!" צרח ברוק, בלה ניסתה להרגיע אותו. הם התקרבו, וברוק נלחץ כנגד הקיר, כשג'וליאן הקטנה מחבקת את צווארו. "אל תיגעו בה! אני אהרוג אותכם!!!" הוא צווח, וחבט באויר במוט הברזל. קרוב מאוד לראשו של השוטר ג'ונסון שהתקרב צעד אחד יותר מידי. נשימותיו של ברוק הפכו קצרות ומפוחדות.
"אנחנו רק רוצים לעזור! תניח את המוט! בבקשה ממך!" צעקה בלה.
"פאפי!" התייפחה ג'וליאן. "אני מפחדת!"
ברוק הרגיש את הקול מלא הפחד שלה חודר אל החזה שלו כמו חנית שמשפדת את לבו. זה כל כך כאב בצורה כל כך מוחשית, שברוק הופתע שהלב שלו לא באמת הפסיק לפעום. או שאולי הוא כן הפסיק, והפעימות שחש היו הפעימות הבהולות של לבה הקטן של ג'וליאן המחוץ כנגד חזהו.
השוטר ג'ונסון ניסה לחטוף את מוט הברזל מידו, וברוק הנחית מכה חזקה על ראשו. הגבר העגלגל קרס על הרצפה, וברוק התנשף.
עכשיו הם יכניסו אותי לכלא על רצח! הוא נחרד, ואני לא אראה את ג'ולס יותר לעולם!
"השוטר ג'ונסון!" קראה בלה, וניערה את הגבר השרוע על הרצפה. "ביל! ביל!"
ברוק החזיק את המוט ביד רועדת, ובשנייה הוא החזיק את ג'וליאן.
"אל תתקרבי! או שאני אהרוג גם אותך! אני מפלצת! ולא אכפת לי שתשימו אותי בכלא!!! תעשו לי מה שאתם רוצים! לא יהיה לי אכפת! אבל אם את תגעי בה אני אהרוג גם אותך!!! את שומעת?! אני אהרוג גם אותך!!!" הוא צרח בבכי בלתי נשלט. "לא אכפת לי להיות בכלא!!! לא אכפת לי להרוג גם אותך! אני מפלצת! אני חזק יותר ממך! אני חזק יותר מכולכם! אם תעזו לגעת בג'ולס! אני- אני-" הוא לא הצליח למצוא את המילים בין כל הבכי. היפחות. "אני לא בוכה!!!"הוא צרח. "תפסיקי להסתכל עלי כאילו אני בוכה!!! אני אהרוג אותך כמו שהרגתי אותו!!!"
בלה הביטה אליו, עיניה החומות כגזע עץ היו חמות.
"אוי, ברוק…" היא אמרה בקול רך. "בקושי עילפת אותו, אתה לא צריך לבכות."
"אני לא בוכה!" הוא צעק בבלבול, וניגב את הדמעות.
"אנחנו לא נכניס אותך לכלא," בלה התיישבה על ברכיה מולו, כך שהייתה בגובהו שלו. "תן לי את המוט." הוא עשה כדבריה במבט מושפל, וחיבק את ג'וליאן שעדיין אחזה בצווארו בכוח.
"אתה לא תהרוג אף אחד, אתה רק ילד. נכון? ברוק?"
"אני רק ילד…" הוא לחש. ג'וליאן החניקה יפחה.
"אתה רעב, אני צודקת?"
הוא הנהן בבושה.
"אתה לא צריך להתבייש בזה, בוא איתי, אני אתן לשניכם אוכל." היא לחשה והניחה את ידה על כתפו.
"הכל יהיה בסדר." היא לחשה, "אתה לא הרגת אף אחד."
"כן אכפת לי," לחש ברוק. הדמעות, שהוא אפילו לא הבחין שנפסקו, חזרו ומילאו את גרונו. "אני לא רוצה להרוג אף אחד!" הוא התייפח.
היא חיבקה אותו, ואת ג'וליאן שנמחצה בינהם.
"אני לא רוצה להרוג אף אחד!"
"אני מאמינה לך…"
"בחיים שלי לא רציתי להרוג אף אחד! אני רק ילד!"
"ששש… זה בסדר." היא נגעה בראשו העטור שיער שחור ושופע.
"אני לא מפלצת!" הוא לחש.
"זה בסדר…" היא לחשה. "אני מאמינה לך."
"אני לא מפלצת…"
בלה הריחה טוב, אבל הוא לא חשב שזה גורם לה להיות רעה.
"אתה לא מפלצת." היא אישרה. "אתה לא מפלצת בכלל."