מפלצות

"את מוכנה לבדוק אם יש מפלצת מתחת למיטה שלי?"
קולה הדקיק נשמע מתחת לשמיכה.
"ברור" את אמרת והתכופפת מתחת למיטה,
כאילו באמת יש שם משהו.
"אין שם שום דבר" אמרתי וחייכתי אליה חיוך מרגיע.
"ועכשיו, לישון" אמרתי וכיביתי את האור בדרכי החוצה.
מפלצות מתחת למיטה, איזה רעיון חמוד,
הפסקתי להאמין במפלצות ההם, ביום שהבנתי שהמפלצות
בעצם נמצאות בתוך אנשים.
שהמפלצות נמצאות בתוכי.
ידעתי כי הורי הילדה יגיעו בקרוב,
אז אספתי את כול הדברים שלי,
את הסכין, האקדח וכול חומרי הניקיון.
אסור שאיש יראה אותם.
אסור שמישהו ידע מה אני עושה.
"היי, תודה שהסכמת לשמור עליה בהתראה קצרה כול-כך"
הם תמיד אומרים.
אם הם היו יודעים מה אני עושה,
הם לא היו כול-כך אסירי תודה,
להפך, הם היו תופסים אותי, ודואגים שמותי יהיה
כואב וממושך.
אני לא חושבת שהם מבינים מה אני בעצם עושה,
אפילו לא כאשר המעשה כבר בוצע,
הם לעולם לא מבינים את כובד המעשה,
ואת מה שזה גורם,
לא לגמרי