מעשיות

היא שוב שם. האישה הזאת. יושבת וכותבת מעשיות.
פעם, כשהייתי קטנה, הייתי שואלת אותה מה היא כתבה. והיא תמיד הייתה מחייכת ומקריאה לי את המעשיות שלה. מעשיות על מכשפות, אבירים ונסיכות. לכל סיפור שלה היה סוף יפה, עד שיום אחד, כשהתיישבה על הספסל, היא נראתה שונה. פניה היו נפולות ושיערה מקורזל. עם פנקס הסיפורים שלה ועם עט אדום, היא התיישבה על הספסל. כשהתיישבתי לידה ושאלתי מה כתבה, היא סיפרה לי סיפור, על כמה ילדים, שעברו בשער לעולם אחר, ושם, בעולם האחר אין מכשפות, וגם לא אבירים או נסיכות. שם, יש טילים, רקטות ומלחמות. שם יש גנבים, אנסים ורוצחים, שבלי סיבה הורסים לך את החיים. ואז, כשסיימה את הסיפור, היא הביטה בי בעיניים יבשות, ושתקה.
"זהו?" שאלתי אותה.
"זה סוף הסיפור?"
"כן" היא ענתה בקול חנוק.
"זו לא סתם מעשיה. זה העולם שלנו. עולמנו הדפוק"
והיום, אחרי שבע שנים שכבר לא ראיתי את בעלה, אני מבינה שהוא כנראה נפל במלחמה. אך מה שאני כן יודעת, הוא שהשכנה הזקנה מדירה תשע, התגברה, ומצאה סוף טוב לסיפור שלה.