מעשה באהבה

אני אוהבת, והוא אוהב, אנחנו פשוט לא אוהבים אחד את השני.
אני אוהבת לשבת בלילה בחדר בחושך מוחלט עם מוזיקה ולרקוד ולקפץ עד שהרגליים שלי מקפלות את עצמן לתוך המיטה. ואני אוהבת לקנות נעליים, כי אני אוהבת להאמין עם כל הלב שנעליים טובות ייקחו אותי למקומות טובים. אני אוהבת להכין לעצמי קפה בבוקר, ולהכניס פנימה טיפה אמרטו כדי להתחיל את הבוקר עם דברים שאני אוהבת. אני מאד מחבבת לשתות, ולקבל כמה שעות שבהן אני לא חושבת על שום דבר מלבד הרגע בו אני נמצאת, כמה שעות מאד מצחיקות בהן הסבירות שאפול ואצחקק תוך כדי גבוהה מאד.
הוא אוהב לקרוא ספרים על ספסלים של תחנות אוטובוס, כי אנשים מסתכלים ומעריכים אותו. והוא אוהב לשמוע ראפ ולשנן כל מילה ומילה בשירים האלו ולהקריא אותן כאילו היו מחזה שייקספירי, כי הוא אוהב לתת ערך לדברים שאחרים לא נותנים ערך. הוא אוהב לראות סרט ולהיכנס לתוך הסרט כל כך חזק שהסרט הוא המציאות, וגם אם איננו עצוב הוא יבכה כי להיות בתוך סרט זו הרגשה טובה מספיק לבכי. הוא מחבב מאד לשתות, ולהסתכל על עצמו במראה ולהתחיל לצחקק, כי כשהוא שיכור תמיד צץ בתוכו שדון קטן שמתעקש על לשים מסקרה ולק כי נדמה לו שככה הוא יראה כאילו אכפת לו מאופנה.
אני אוהבת, והוא אוהב, ואנחנו פשוט לא אוהבים אחד את השני. וזה בסדר. זה טבעי. אנחנו אוהבים לחשוב שאתה לא אמור לאהוב את האדם שנראה מושלם בגלל ספרים בתחנות אוטובוס, הוא בגלל שחזית בו מרקד בחדר שלו עם ננסי סינטרה ברקע. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו אמורים לאהוב, ללא תנאים, ללא מעצורים, דברים ואנשים שאיננו שולטים בהם בשום צורה.
לכן אני אוהבת, והוא אוהב, ואנחנו אוהבים אנשים שמכינים לנו קפה בבוקר לא למרות הריבים של הלילה הקודם אלא בזכות, וכאלו שמתעצבנים כשאנחנו משתמשים להם במסקרה כי היא הייתה יקרה, ונשארים לשים לנו אותה מחדש.
אנחנו אוהבים, ואוהבים, ולאהוב זה די הפורטה שלנו. אבל אנחנו לא בוחרים מה לאהוב, אנחנו מאבדים את עצמנו בכוסות קפה עם אמרטו, וסרטים, אנחנו אוכלים סרטים ושולטים בעצמנו ולא בשום דבר אחר.