מערבולת

המרחק ביננו הולך וגדל בכל דקה ודקה
אתה על החוף ואני שטה לי על רפסודה קטנה ועדינה ללא משוט, על הגלים המרקדים לצלילי קולי הזועק אליך.
אני צועקת לך שתעזור לי לחזור לחוף. לחזור אליך. לחזור לקרקע יציבה
שקט. רק רשרוש של גלים
אני מתרחקת ומתרחקת ממך
זיעה קרה מטפסת לי על המצח ואני מתחילה להילחץ
אני מרגישה כאילו בכל רגע אני יכולה להתהפך ולמצוא את עצמי במים
אני לבד.
אני מתרחקת יותר, אל עבר האוקיינוס הגדול, ורואה איך החול הבטוח תחת רגליך נפתח ומתחיל לבלוע אותך.
אתה שוקע לאט לאט ורק מתבונן בי.
הלב שלי דופק במהירות
אתה לא מדבר. למה?
אתה גם לא מתנגד לאדמה הקורסת תחתיך. לא זז
אתה שקט
אני שקטה
רק רחש הגלים, הלוקחים אותי הרחק הרחק ממך.
לאן?
הגלים סוחפים אותי ישר לתוך מערבולת ואני נבלעת, כמוך, עמוק למצולות
אני רואה אותך, מתחת לאדמה.
אתה מולי אך המערבולת לא נותנת לי להתקרב אליך
היא מחזיקה אותי כמו אסירה, כשאני במרכזה
אני צועקת אליך שוב, מרגישה חסרת אונים
אתה רץ לכיווני
העיניים שלך מתכווצות ושנאה מציצה לך בהן
אתה לא בא לחלץ אותי מהכלוב מים בו אני נמצאת
אני מנסה להושיט לך בכל זאת יד, אולי תשנה את דעתך
כל הגוף שלי כבר כואב ומותש
אתה מנסה לפגוע בי, אך המערבות לא נותנת לך להתקרב
היא מגנה עליי. כמו חומת מגן עשויה מים
אני בטוחה עכשיו
אני בטוחה ממך. לא תוכל לפגוע בי יותר
דמעות מנצנצות בעיניי. חלקן אף מצליחות לברוח החוצה
בשארית כוחותיך אתה נופל מולי על הקרקע, מסתכל עליי ועל המערבות שמקיפה אותי, ומרכין את הראש
במלחמה הזאת הפסדת
אתה חוזר על עקבותיך בפרצוף מובס, ניסיון לחזור אל החוף
אך אז, המערבולת הופכת לצונמי ענק ואני רואה איך גל עצום שוטף אותך רחוק ממני, וזורק אותך בפראיות על החוף
אני לוחשת בשמך בפעם האחרונה, מקווה שהגלים יישאו את קולי אליך, אך לשווא
אולי הפעם זה לטובה
הסערה מתחילה להתפוגג, והגלים חוזרים לרקד להם
אני צפה על פני המים, והפעם אני לא מתנגדת – אני נותנת לטבע לעשות את שלו

מסקנה:
לא כל דבר שנראה בטוח בהתחלה, ולא כל מי שאמור להיות שם בשבילך במשברים – יהיה שם לעזור לך. לפעמים דווקא הוא יהיה זה שיתקע לך את הסכין בגב. ולפעמים, העזרה תגיע מהמקום הכי לא צפוי. קח אותה ותעריך את מי ששם בשעת צרה.
והכי חשוב – אל תילחם בטבע ואל תילחם בטבע האדם.
זאת מלחמה עם הפסד צפוי מראש